הלב מסרב להאמין, הגוף לא מעכל, מרן שר התורה איננו, רבם של כל בני ישראל הותיר אותנו לאנחות.
במשך שנים רבות זכיתי להכנס אל הקודש פנימה, לעלות בגרם המדרגות המובילות אל הבית הגדול ברחוב רשב"ם, להציג בפני מרן שר התורה שאלות להכרעתו.
זכורני איך בשנת השמיטה הקודמת, בתקופה בה הייתי אחראי על הכשרות ברבנות הראשית, מרן שר התורה ליווה את ההיערכות לשנת השמיטה לפרטי פרטים, כמה שמח כששמע על השיפורים בהיתר המכירה ועל כך שהקפדנו לוודא שלא תהיה זריעה בכל ישראל על ידי יהודי. השמיטה מברכת אותך אמר לי.
הכרעות רבות נוספות העלתי על שולחנו, ביניהם גם בנושא מינוי דיינים, כשבסבב מינוי הדיינים האחרון הורה לי מרן שר התורה להעדיף בחירת דיינים צעירים על פני המבוגרים, כשבעיני הבדולח שלו רואה מרן את עתיד בתי הדין והשמירה על ייחוס עם ישראל למנות דיינים ראויים, וכך נהגתי כמובן.
הכרעות רבות זכיתי לשמוע ממרן שר התורה, מילותיו המדודות, תשובותיו הצלולות, ההכרעות שיצאו מפה קודשו, נחקקו לנצח, יחד עם זאת אהבת התורה המופלאה לא תשכח, ההרגשה של הקושי להרים את עיניו הקדושות מהגמרא, מראות שלא ישכחו.
ההכרעה הציבורית האחרונה לכלל ישראל, שניתן להגדירה כצוואה של מרן שר התורה, אותה זכיתי לקבל בתשובה לשאלות שהעלתי בפני מרן רק לאחרונה במאבק נגד חוק הגיור.
מרן שר התורה האזין בקשב להתלבטות, שמע את השאלות הרות הגורל, ואז נטל ביד קדשו את העט, והותיר לנו, לכלל עם ישראל, את צוואתו האחרונה, בכתב יד קדשו כתב מרן "מצווה להלחם ככל האפשר".
כך כהרגלו, במשפט קצר הכריע מרן להמשיך להלחם, לא לוותר, ובצוואתו זו הראה לנו את הדרך לילך בה, לא לנטות ימין לשמאל, עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.