ידוע ומפורסם לכל ש-״מצווה גדולה להיות בשמחה״. איך אנו יכולים להגיע לשמחה גם בימים טרופים אלו כשבית המקדש עדיין חרב? על השאלה הזו ענה רבי יהודה בן בתירא: ״ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין שנאמר (תהילים, קד, טו): ׳ויין ישמח לבב אנוש׳״ (פסחים קט, א). מצווה זו מקבלת משמעות מיוחדת בפורים. בפורים לא מספיקה השמחה של כל השנה, אלא שרבים מקפידים על הוראתו של רבא: ״מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי״ (מגילה, ז). בהתאם להוראתו של רבא נהוג בפורים לקחת הרבה ״לחיים״, עד שלפעמים ה-״לחיים״ הזה עלול לצאת קצת מפרופורציה... אף שמנהג ישראל מדורי דורות ״לקחת לחיים״ בפורים (ולא רק בפורים...) יש כאלו שלוקחים ״לחיים״ בפורים מעל ומעבר, ״עד דלא ידע״...
הבעיה עם שתייה מוגזמת של אלכוהול התחילה לפני הרבה מאד שנים, כפי שמסופר במדרש תנחומא: ״אמרו רז"ל: כשבא נח ליטע כרם (כשיצא מהתיבה) בא השטן ועמד לפניו. אמר לו: מה אתה נוטע? אמר לו: כרם. אמר לו (השטן): מה טיבו? אמר: פירותיו מתוקים בין לחים בין יבשים, ועושין מהן יין המשמח לבבות, דכתיב ׳ויין ישמח לבב אנוש׳ (תהלים ק"ד). אמר לו שטן: בא ונשתתף שנינו בכרם זה. אמר (נח) ליה: ׳לחיי׳ (לחיים). מה עשה שטן? הביא כבש והרגו תחת הגפן, אחר כך הביא אריה והרגו, ואחר כך הביא חזיר והרגו, ואחר כך הביא קוף והרגו תחת הכרם. והטפו דמן (טפטף מדמו) באותו הכרם, והשקוהו (את הכרם) מדמיהן. (השטן) רמז לו שקודם שישתה אדם מן היין הרי הוא תם ככבש זו שאינה יודעת כלום, וכ-׳רחל לפני גוזזיה נאלמה׳. (ואם) שתה כהוגן, הרי הוא גיבור כארי, ואומר אין כמותו בעולם. (אבל אם שתה יותר מידי): כיון ששתה יותר מידי נעשה כחזיר מתלכלך במי רגלים ובדבר אחר. (ולבסוף, אם השתכר): נשתכר, נעשה כקוף עומד ומרקד ומוציא לפני הכל נבלות הפה (הוא מנבל את פיו) ואינו יודע מה יעשה. (ומסיים המדרש): וכל זה אירע לנח הצדיק! מה נח הצדיק, שהקב"ה פירש שבחו ״כך וכך״ (שנח הצדיק התנהג בצורה כזו כאשר השתכר), שאר בני אדם (שאינם במדרגתו של נח) על אחת כמה וכמה... (מדרש תנחומא, פרשת נח, יג)
מה ניתן לעשות בקשר למישהו ששותה קצת יותר מידי? אפשרות אחת היא לנסות לגרום לו לשתות פחות באמצעות ״אהבה קשוחה״. ״אהבה קשוחה״ אומרת לנסות לקבוע גבולות ברורים ולהעניש אותו עד שהוא יפסיק לשתות. לכאורה הגישה הזו אמורה להצליח, אולם במציאות זה לא תמיד מה שקורה. זה בדיוק כמו שהגדלת הקנסות על הפרת הנחיות הקורונה לא בדיוק גרמה לאנשים להפסיק להתחתן... לא תמיד: ״מה שלא הולך בכוח - ילך בעוד יותר כוח!״. הגישה הזו לא מתאימה לכל בעיה. שימוש בכוח (על יד קביעת גבולות נוקשים, סנקציות ועונשים וכד׳) לא בהכרח ישיג את המטרה. בניגוד למה שהיינו מצפים – שימוש בכוח עלול דווקא להחמיר עוד יותר את הבעיה, כי אנשים בדרך כלל לא אוהבים כשדורשים מהם להשתנות. לפעמים שימוש בכוח עלול דווקא להמריד. אנשים לא משתנים בגלל שהאישה שלהם או הבעל שלהם דורשים מהם להשתנות או מנסים להכריח אותם להשתנות... אנשים משתנים רק כאשר מצליחים לשכנע אותם להשתנות והם עצמם מבינים שהם צריכים להשתנות.
גישה אחרת רואה בשתייה מוגזמת דרך להתמודד עם רגשות כואבים של בדידות, חוסר אהבה, חוסר ערך, ודרך ״לברוח״ מהכאב הנפשי. הפסיכיאטר החרדי הרב דר׳ אברהם טברסקי שנפטר בשיבה טובה לפני מספר שנים תבע את המושג ״אסקיפיזם״ (escapism), מהמילה הנגלית Escape (בריחה) כדי לתאר את הבריחה מהמציאות הכואבת. לכן, אם אנו רוצים לעזור לבן משפחה להשתנות, הדרך לעשות זאת היא על ידי יצירת יחסי אמון אתו, כך שהוא ירגיש שאנו אמנם רוצים בכנות בטובתו. אם נדבר אליו מהלב שלנו, ולא מהאגו שלנו, יש סיכוי שהדברים יתקבלו, כי ״דברים היוצאים מהלב נכנסים ללב השומע ופועלים את פעולתם״. אם הדברים יצאו מלב אוהב הם יפעלו את פעולתם, ואם הדברים לא פועלים את פעולתם, אולי הם לא יצאו מ-״לב אוהב״ אלא מה-אגו״ שלנו... כאשר בן המשפחה ירגיש שאנו אומרים לו את הדברים מאהבה ואכפתיות אמתית (וזה לא מספיק שנגיד לו שאנו אומרים לו שאנו אומרים את הדברים מאהבה ומאכפתיות, הוא צריך להרגיש בעצמו שזה אמנם כך...), יש סיכוי שהוא ישתכנע להפסיק לשתות. הדרך היעילה לעזור למישהו שמתמודד עם בעיית שתיה היא לעשות זאת באהבה, הרבה מאד אהבה!
•
הרב זאב קרומבי הוא מטפל זוגי ומומחה לטיפול בהתמכרויות בעל תואר שני בעבודה סוציאלית, ותואר שני בהתמכרויות, ודוקטורנט בטיפול זוגי באוניברסיטת חיפה.