אחד מהיסודות של ספר התניא קדישא הוא, שלכל אדם מישראל יש שתי נפשות, אלוקית ובהמית, זאת האחרונה (הנפש הבהמית) אנחנו הולכים להקריב היום "קרבן לה'".
בפרשתנו מתארת התורה את מצות הקרבת הקרבנות, בהם יש כמה סוגים, בקר צאן (כבשים) ועזים. אפשר גם לחלק אותם לשני סוגים בהמה גסה ובהמה דקה. ואפשר גם לכלול את כולם בהגדרה אחת: קרבן בהמה (בהמשך התורה מפרטת גם קרבנות מן הצומח ואפילו הדומם כמו מלח ועוד).
וכך כותבת התורה בתחילת פרשתנו (תחילת ספר ויקרא):
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם".
נעמד בעל התניא על פסוק זה ומקשה:
לכאורה היה צריך לכתוב "אדם מכם, כי יקריב קרבן לה' מן הבהמה…" כאשר התורה אומרת "אדם כי יקריב מכם" זה נשמע כאילו הולכים להקריב קרבן אדם.
מכאן מסיק בעל התניא שהתורה באה ללמד אותנו מהי מהות הקרבת הקרבנות, להקריב "קרבן אדם", להקריב את נפש הבהמית שלנו, את התשוקות ואת המאוויים שלנו, לא לבטל או למחוק אותם אלא לרומם ולהקריב אותם לה'.
הרבי הרש"ב מליובאוויטש מוסיף ומבאר בהקרבת הנפש הבהמית שלוש דרגות:
א. בקר - שור נגח. מדת הכעס, רתיחת הדמים. עלינו ללמוד לנשום עמוק ולזכור שהכל מאיתו יתברך, ולכן הכל לטובה. ואין מהלכעוס.
ב. עזים - מלשון עזות. יש עזות רעה, אותה צריך למחוק, אבל יש עזות דקדושה אותה צריך לטפח "הוי עז כנמר".
ג. צאן - כבשים עדינות. זאת נפש הבהמית הדקה והעדינה, היא נראית כזאת חמודה ומעוררת רחמים. היא מסמלת קליפה שקדה לפרוש ממנה, צריך לזהות לעיתים קרובות שיש לנו מאויים שלכאורה נראים בסיטרא דקדושה, אך בתוך תוכם הם קליפה מוחלטת (יש הרבה מה להאריך בקליפה זו ועוד חזון למועד).