לא לכולם זה מגיע בקלות. יש מי שצריך בשביל שמחת חג איזה כוס יין משובח ויש מי שמוזיקה מעוררת אצלו את השמחה. איש איש ודרכו להגיע לשמחה.
בבואי להכין מספר כתבות מגזין לקראת חג הפסח למען קוראינו היקרים, מיד נזכרתי בו. הוא שמח בכל מצב. לא רק בשבת וחג. תמיד תראו אותו שמח ואופטימי.
יותר מזה: גם בזמנים קשים הוא שמח. גם לאחר הבשורה הנוראה מכל שנחתה על משפחתו, הוא לא איבד את חוש השמחה, להיפך.
חושבים שאני זורק קלישאות לאוויר ללא ביסוס? בואו נדבר אתו ותראו בעצמכם שאיני בודה מליבי מאומה.
קוראים לו הרב נח סוליש. הוא מנהל את הפעילות של חב"ד נתניה עשרות שנים. בעיר יש 45 שליחי חב"ד עם 25 בתי חב"ד פעילים.
לפני שנתיים איבד הרב סוליש את בתו חני בטרגדיה נוראית וכאמור, הוא לא נתן לזה לייאש אותו ובכל מקום שתראו אותו הולך – הוא פשוט שמח.
הרב ידוע בשמחת החיים שלו, מאיפה הרב שואב את הכוחות לא רק לקום מנפילה אלא גם לשמוח?
"הכל תלוי בנו ורק בנו", עונה הרב סוליש, "כל דבר שקורה לנו בחיים זה בחירה שלנו איך להגיב".
"לא אשכח את הרגע שבו הודיעו לנו על הטרגדיה הנוראית. באותה שניה עמדו לפני שתי אפשרויות: או לקרוס, ליפול וגמרנו, או להחליט: 'זה מה יש', הקב"ה הוא זה שהביא עלינו את המצב הזה. הבחירה החכמה, למען עצמך דבר ראשון, זה לבחור את האפשרות השנייה".
אבל זה לא קל, אני מתרעם.
"אין ברירה", הרב סוליש לא נבהל מהטון שלי, "לטווח הקצר אומנם קל יותר ליפול. אבל לטווח הארוך זה הרבה יותר חשוב".
אבל איך אפשר לזכור את הטווח האורך אם האובדן נמצא כאן מול עיניך?
"הקב"ה, בניסי ניסים, הכין אותי לטרגדיה הזאת. לפני הרבה שנים נחשפתי לנושא של 'חשיבה חיובית'. מדובר בתורה שלימה שכבשה את העולם. הנושא הזה של להסתכל החיובי וחצי הכוס המלאה זה משהו שכבר שנים אני לומד.
"ברגע שאתה מתרגל לחיות את כל מה שקורה לך – וביום יום כל הזמן קורים לנו דברים – בחשיבה חיובית זה הופך להיות כדור שלג. הוא נמצא בראש ההר, ככדור זעיר. הוא עושה סיבוב וכמות השלג שנדבקת אליו זה אפס נקודה משהו, אבל אחרי כמה סיבובים, באמצע ההר, הוא הופך לכדור שלג אדיר שעוקר עצי ענק מהמקום.
"אותו דבר לעניינינו, נניח בזמן שאתה תקוע בפקק, יש לך שתי אופציות. או להתעצבן או לבדוק איך הפקק הזה יעשה לי טוב. אולי לשים שיעור תורה טוב. אולי להתקשר לבן אדם שיעשה לי טוב או לשים מוזיקה שמחה. ברגע שאתה נכנס ללופ ומתרגל להפוך את זה לטובה – גם בדברים הגדולים וה'קשים' יותר, זה נהפך לקל יותר.
"הרי עד לפני שנתיים, לפני הטרגדיה, הייתי בטוח שכל הצרות שלי בחיים הם גדולים. אחרי כזאת מכה, אתה מבין מה באמת נקרא "צרות".
"באופן אישי יצא לי לבקר המון משפחות אבלות במהלך שנות פעילותי בבית חב"ד, אבל רק אחרי שחוויתי אבל כזה בעצמי הבנתי שלפני זה לא הבנתי כלום, לא מיני ולא מקצתיי.
"אבל, אני יכול לבחור אם להתעצבן או לעשות מהלימון לימונדה. בפעם הראשונה זה לא קל, להשתלט על כעס או העצב, זה קשה מאוד. אז בפעם הראשונה תספור חמש פעמים "מאוד", בפעם השנייה זה כבר הופך לארבע פעמים קשה "מאוד", עד שזה כבר הופך לקל".
בסופו של דבר יש כאן אובדן, אין לפעמים געגוע או מחשבות 'אילו היא הייתה כאן היום..'?
"כל הזמן יש מחשבות. וחשוב להבהיר, החשיבה החיובית אינה לברוח מהווה, בשביל לעבוד על עצמנו. אנחנו יודעים בדיוק מה שקורה. מה שהחזיק אותי מיד אחרי המכה זה שהבנתי שאין מה לעשות, אם אני נופל כל המשפחה שלי נופלת. אני חייב להחזיק מעמד בשבילם. חיפשתי מה כן יש כאן חיובי, גם בכזו מכה, ואגיד לך מה החזיק אותי בשבעה: אומנם איבדתי את חני. היא לא תחזור. אבל יש לי עוד חמישה יהלומים בבית. בשבילם אני קם.
"בשבת האחרונה עם חני שלנו, ישבנו כולנו, בהשגחה פרטית זה יצא בהרכב מלא כי הבנים הגיעו לשבת חופשית מהישיבה, ובסעודת שבת זה היה תענוג כל כך גדול. הסעודה הסתיימה רק בחצות כשהשעון שבת כיבה לנו את האור.
"בשבעה חשבתי לעצמי, אם הייתי יודע שזו סעודת השבת האחרונה עם חני שלי, הייתי מייקר כל שניה. אז הינה בדיוק עכשיו – אני מייקר כל שנייה איתם ובשבילם.
הרב סוליש מוסיף משפט מצמרר: "אני יכול לחשוב על מה שאיבדתי או על מה שהרווחתי. בחרתי באפשרות השנייה.
"לא אשכח את הרגע הבא. פחות משנה אחרי לכתה של חני. לרוב מזמינים אותי לשמחות, כמו להרצאה לפורים או כמו כעת לפני פסח ועוד. התברר שבאחד מבתי הספר בנתניה, אחת התלמידות, ילדה בכיתה ו', חלתה ב'מחלה', בתחילה הכל היה נראה בסדר אך לאחר אסון רפואי היא נלקחה בחטף לבית עולמה, טרגדיה נוראית לבית הספר. היה להם מלא שאלות באמונה. בית הספר עשה ערב זיכרון ל'שלושים' שלה ובגלל מה שאני עברתי הזמינו אותי לבוא ולדבר.
"התחלתי כך: למה הקב"ה עשה את שעשה, אנו לא יודעים. אבל את התשובות הוא נותן לנו.
הערב הזה היה קצת אחרי חג החנוכה. כידוע, בחב"ד עושים הדלקות גדולות ברחובה של עיר עם מאות משתתפים ואני אחראי להכין את כל הציוד לפני כן.
הצוות שמלווה אותי זה "צוות סוליש", הילדים שלי. תותחים אחד אחד, כאשר הבנות לא פחות טובות מהבנים. אגב, הרי ימים הראשונים של חנוכה הבנים עדיין בישיבה ולא נשלוף אותם בשביל זה מהישיבה, הן לימוד תורה חשוב מהכל, כך שהבנות הן אלו שעוזרות להקים את החנוכיות.
"חני הייתה זריזה במיוחד ועזרה לי ממש בהכנת החנוכיות במהלך השנים. באותה שנה, בהדלקה הראשונה, חני שלי לא איתי. במקומה יש את הבת מתחתיה, מקסימה לא פחות, פייגי שלי. אני רואה אותה מפעילה את כל הדברים לקראת ההדלקה. תחשוב איזה כאב לב היה לי. ואז מגיע הדלקת הנר".
הרב סוליש לוקח נשימה. "את ההדלקה בלילה הראשון אני זה שבדרך כלל מדליק. תחשוב על זה. אני מברך את הברכה: "שהחיינו". "והגיענו". "לזמן הזה".
"שהחיינו?, באמת? לעשות כאן הדלקה בלי חני שלי?
"ואני זוכר הדלקה אחרי הדלקה, שרובם של המשתתפים וחברי העירייה שכובדו להדליק את הנר – מכירים אותי. תחשוב איזה תחושה לא טובה זה.
"ואז מגיעה ההדלקה בבית.. שהגעתי ל'שהחיינו' שם, עצרתי את עצמי ממש כדי לא לדמוע ולהעכיר את האווירה.
"סיימתי להדליק", משחזר הרב סוליש את הרגעים המצמררים, "כזכור הגדולים בישיבות, כך שהבא בתור להדליק את החנוכייה הוא הבן הקטן, שניאור. הוא עשה בר מצווה בדיוק שבוע לפני.
"אצלנו נוהגים שכאשר הבן מגיע לגיל בר מצווה הוא מקבל חנוכייה חדשה ומדליק אותה עם שמן זית. תחשוב על ההתרגשות שלו. הפעם הראשונה שהוא מדליק נרות עם שמן זה היום. איך הוא מברך את ה'שהחיינו'!
"ראיתי את זה והבנתי איך הקב"ה סידר שלוש עשרה שנה לפני כן שבחנוכה נהיה בנקודת שבר נוראית, אז הוא שלח את שניאור שייולד בדיוק בזמן הזה, לחזק אותי.
"ואז אמרתי להורים בערב ההוא: זה הדרך של הקב"ה לתת לנו תשובות. גם שמשה רבינו צועק לפני הקב"ה" "למה הרעותה", הקב"ה לא עונה לו. מותר לצעוק אבל את התשובות באמת הקב"ה נותן.
"עלינו תמיד להסתכל על החיובי. גם בפקק ועצם בכל מצב".
איך המשפחה קיבלה את הבשורה?
"זה לא קל. המשפחה לקחה את זה בצורה קשה.
"יש לי הרצאה על שמחה, כולה נכתבה שנים לפני הטרגדיה. זה נותן הרבה תשובות, אבל למשפחה שלך אתה לא יכול לתת עצות, אתה צריך להבין ולהכיל. אם אני תמיד חיובי ואמור מילה טובה – זה משפיע אבל עדיין זה קשה.
"התכנון להוציא ספר על השמחה ובעז"ה המשפחה תקרא את זה ותקבל קצת".
לסיום, איך אפשר ביום יום לשמוח 'סתם' שמחה רגילה, לא שמחה אחרי שבר ולא שמחה של זוכה בלוטו?
"מה זה אושר?", שואל הרב סוליש ומיד עונה: "הנושא הזה נחקר רבות ועל קצה המזלג נענה: אושר זה מצב. ברגע שבן אדם מחליט להסתכל על החיים בצורה 'וורדה' הוא שמח במה שיש לו, במצב כזה הוא מאושר.
"השמחה, לעומת זאת, לא תלויה בכלום. לא במצב החשבון בבנק ולא במצב המשפחתי, זה משהו שקורה מבפנים. הסוד הוא שהמוח מכיל רק מחשבה אחת, לכן בפעם הבאה שאני בצומת של לשמוח או להתעצב, אני סוגר את העיניים, חושב על הדברים הטובים והכיפיים שיש לי, כמו הילדים הקטנים שלי, רק לראות את חיה הקטנה, השמחה והתוססת שלי, אני מתמלא בשמחה גדולה.
"ואתם, סגרו את העיניים, תחשבו על משהו חוויתי וטוב שהיה לכם, תחשבו על זה – זה יעשה לכם טוב מפנים".
לסיום, הרב סוליש מפציר בי, כחלק משליחות חייו, להתרגל לחשוב חיובי. "אל תיקח את הדברים כעיתונאי אלא תכניס את הדברים בלב".
החיוך הרחב שלי, בטח מסגיר אותי כמי שלוקח את העצה בשתי ידיים.
נהניתם מהכתבה, מצאתם טעות? רוצים להחמיא, להאיר או להעיר? כתבו כאן בתגובות או ישירות למייל: ari@kikar.co.il - אני קורא כל תגובה בעיון.