בדברי משה לעם בפרשת ״ויקהל״ הוא מעביר להם את ציוויי השם, תחילה בענין שבת ואז בבנין המשכן. חכמינו נדרשו רבות לענין סמיכות מצוות השבת והמשכן בפרשה, ולמדו ממנה כי מלאכת המשכן אינה דוחה שבת, ומכך גם על ל״ט המלאכות שאסורות בשבת.
ייתכן ויש גם טעם נוסף לסמיכות של השבת והמשכן בפרשה.
השבת, אפילו ורק מראיה חברתית וכלכלית גרידא, היא אחד המוסדות החשובים והנפלאים ביותר בתולדות האנושות. הרעיון עצמו אומץ וחוקה בצורה זו או אחרת בצורה כמעט אוניברסלית. גם כאשר הוא משולל מהמימד הרוחני היהודי העמוק של השבת, עדיין ״סוף השבוע״ הפך לחלק כמעט מובן מאליו, אך חיוני, מחייו של כמעט כל אדם בעולם, שמאפשר לו להשתחרר לרגע מלפיתת המירוץ הבלתי נגמר אחרי החומר.
כמובן שהדבר חיוני עוד יותר בעולם המודרני, שבו המלאכה היצרנית והצריכה החומרית הפכו למוגזמות, חורגות בהרבה מצרכינו האמיתיים, ובוזזות ומזהמות את כדור הארץ. השבת - וההשראה שהיא נתנה לכל עמי העולם - היא כלי חשוב במאבק הקשה שלנו, כחברה, עם הטבע ההרסני שלנו.
הגאונות של השבת בתור מוסד חברתי כרוכה באופי הקיבוצי שלה. לכאורה, היה אפשר שכל אדם ישבות יום אחד בשבוע, על פי בחירתו. אבל הכח החברתי של מוסד השבת הוא בציווי לכולם לשבות בדיוק באותו הזמן, ובענישה חריפה מאוד של מי שחורג מהכלל. רעיון ראדיקאלי של ממש אם חושבים על זה. אבל תורת המשחקים מסבירה מדוע מוסד מסוג זה הוא חיוני כדי שקבוצה תשיג את האופטימום החברתי, כלומר תנהג באופן שמועיל לכולם. ללא מוסד כזה, הקבוצה תגלוש לשיווי משקל אחר, שבו כולם יפסידו למרות שהיה להם החופש לנהוג על פי רצונם. מדוע זה קורה? בגלל מה שנקרא ״השפעות חיצוניות״.
ברור שכל אדם צריך הפסקה מחיי המלאכה והחומר. אבל היכולת של אדם לשבות מושפעת מאוד ממה שעושים מי שמסביבו. יש לכך שני טעמים: מעשי ופסיכולוגי.
בצד המעשי, התעשיה האנושית היא מסועפת ביותר, ובמיוחד בעולם המודרני, כורכת אותנו זה בזה באופן קשה להפרדה. אנחנו איננו אוסף יחידות יצרניות עצמאיות ומבודדות. אנחנו נוטים לייצר בקבוצות, ומעבר לכך, כל יחידת ייצור מייצרת דבר אשר יחידה אחרת משתמשת בו בתהליך הייצור שלה. לכן כאשר אדם אחד מבקש לשבות, זה קשה מאוד אם אחרים לא עושים כך גם הם באותו הזמן.
בצד הפסיכולוגי, הרי ידוע ששביעות הרצון שלנו קשורה באופן מובהק לא רק למצבנו החומרי האוביקטיבי, אלא היכן הוא עומד ביחס לאחרים. ולכן, גם כאשר אנחנו מנסים לשבות ולהתגבר על הדחף שלנו לעוד ועוד מלאכה, עוד ועוד הכנסה, עוד ועוד התקדמות חומרית, הדבר נעשה קשה הרבה יותר אם אנחנו מוקפים באנשים שממשיכים לעבוד, להתעשר ו״להתקדם״ בזמן שאנחנו שובתים. זוהי כמובן מלכודת פסיכולוגית פיקטיבית, אבל היא חלק מהותי מהטבע שלנו.
ולכן, משני הטעמים האלה, היכולת שלנו לבחור לשבות מושפעת מהבחירה של כל מי שמסביבנו. תורת המשחקים יודעת להסביר שללא מוסד שיכפה עלינו תיאום, כולל ענישה של החורגים, כולנו בעצם מפסידים. המוסד כופה על כולנו לתרום את תרומתינו האישית באופן מתואם למה שנקרא ״טובין ציבורי״, שמועיל לכולנו, אך שללא המוסד היינו כולנו תורמים לו פחות מהדרוש.
איך הדבר קשור למשכן? כמו שכבר דנו בפרשות קודמות, גם המשכן הוא ״טובין ציבורי״, שגם הוא מהותו בפעולה מתואמת וקבוצתית. הרי לכאורה יכול היה כל אחד לעבוד את השם בדרכו ובביתו במין ״משכן פרטי״. המשכן הוא מוסד שמייצר עבודה קיבוצית שדרכה גם העבודה של כל אחד משמעותית יותר. וככל משאב משותף שכזה, גם הוא תלוי בתיאום ובתרומות של יחידים.
פרשת ״ויקהל״ מלמדת אותנו, כראוי לשמה, למה חשוב התיאום הזה בקהילה. המשכן והשבת מייצרים שניהם פעולה קיבוצית ומתואמת אשר מיטיבה עם כל הפרטים המשתתפים בה למרות שהם שוללים לכאורה את חופש הבחירה האישי שלהם לגבי איפה ומתי. מה שהמשכן עושה במרחב הגיאוגרפי כמקום מקודש, השבת עושה במרחב הזמן, כזמן מקודש, ״קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן״.