ושם פגשתי אותך, מאחורי הדלת הפשוטה, עם השלט הפשוט (ששם המשפחה היה רשום עליו) ושאר מגנטים וקישוטים שונים. ודפקתי אצלך חוששת, נקישות לא מחייבות, לא דורשות תגובה או מענה. דפקתי ודפק גם ליבי, התפתחי לי או שלא?
זו היתה שעת ערב, שעת מקלחות, שעת השכבה, שעת האזנה ואת, לא היית אמורה לענות.
רק לפני חודש פקד אותך הנורא מכל, סערת צונאמי אדירה בדמות מחלה נוראית חטפה את בעלך, שיקר לך מכל והותירה אותך לבד, כך, בין ארבעה כתלים וחמישה ילדים.
והכתלים האלה שספגו בכי וצחוק ומתח וחרדה ושמחה ומשובת נעורים. הכתלים האלה הם ששמעו שבעה ימי מספד, הם אלה היחידים שעוטפים אותך ואותם את רואה ובתוכם הכל נשאר. והכל יכול להיות חרב ואבוד וקרוע וזרוק וצועק וכועס והכל יחד. אבל את בחרת להילחם. כמו גנרל, כמו מצביא, כמו גדולה. בחרת.
ואני, פערתי עיניי בתדהמה: וכי אין לך צרות משלך? כמה עוד הלב שלך יכול להכיל? ולקחת עט ודף משום מקום והכנסת עוד מספר שמות לתפילה, רק כדי להוקיר לי טובה על המעטפה הקטנה שהתבקשתי למסור לך.
ואת, האלמנה הלוחמת. לא יכולתי להאמין! במקום שחיפשתי סבל, מועקה, דיכאון, תשישות, ייאוש, לא האמנתי כמה שמחה מצאתי, שלמות, חריצות, אהבה, נקיות. את כל אלו מצאתי.
והבטתי בך בעיניים, באלמנה הלוחמת ושאלתי אותך: "זה אמיתי כל זה?" ואת רק אמרת, "ישתבח שמו", כי זה מה שהיה לך לומר. "יתגדל ויתקדש שמו", כי זה מה שחשוב לך.
ואני חידדתי אוזניי לשמוע, אולי משפטי טרוניה, אולי שיתוף בקושי, אולי הסבר למה מורכב לקלח לבד, להשכיב לבד, להאזין לבד. אבל את כל אלו לא שמעתי, כי ניגשת ושאלת אותי "אולי תכנסי לאכול משהו?". אני? אכנס? לאכול משהו?
וכי אני הנתמכת או התומכת? המביאה או הלוקחת? המגישה או הנוטלת? והתעקשת. כאילו שיש לך זמן וכאילו לא הגעתי בשעת השכבה, שעת האזנה.
התעקשת ואמרת לי, "אז לפחות אארוז לך לדרך ואני מקווה שאני לא מעכבת אותך", התנצלת. ואני לקחתי בידיי הפשוטות את החבילה שארזת. משלוח מנות ממש. כי היו שם כמה וכמה מנות. וחד פעמי וכפיות ושתיה וכוסות ואת כל זה עשית תוך כדי שהסטת את מחשבתי ובלבלת את דעתי שאחשוב שהכל בא לך בפשטות וקלות.
ואני נטלתי חזרה את שהגשת ובכיתי בשמחה, בכי פנימי עמוק ושמח, כי לא ידעתי להכיל את מה שאני רואה: בית ו-4 כתלים ואישה אחת ששמעה רק דברי מספד וקמה והתעלתה מעל עצמה והחליטה להיות, האלמנה הלוחמת. עם חיוך ענק ובית מבריק.
ואז הוא נכנס, ילד קטן חמוד ועשה מיד מה שאמרת לו, כאילו יש לו שני מחנכים או יותר ובעצם יש לו רק אמא אחת, אלמנה ולוחמת.
והסברת לי שהגדול כרגע נמצא בכולל של בעלך. אוהו, בעלך. דיברת כאילו הוא לידך, לצדך ממש. ואיחלתי ובירכתי ונבוכתי כל עוד נפשי בי ושיגרתי לך איחולים עמוקים לרוות נחת מכל הנפלאים שלך: מהקטן עם התלתלים שעוד לא הולך ועד הגדול שכרגע בכולל של בעלך.
אלמנה לוחמת יקרה שכמוך, אנא, לכי לפני כיסא הכבוד, זעזעי אותו, ואמרי לריבונו של עולם 'ומה אני שלוחמת לבד כדי לשמח אותך ולעשות רצונך בלב שלם ומסיטה תאוותי ומנגבת דמעותיי, כדי לרוץ לפניך ולעשות רצונך, כלום לא תחיש לגואלנו? תנגב דמעותינו ותלחם מלחמתנו? קבל תפילתנו, תפילת בניך הנשפכת מתוך הסידורים. הגיעה שעת הקשבה, שעת האזנה.
'אם על המלך טוב, תינתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי'.
