לפני כמאה שנים בסך הכל, 98 וחצי אם נדייק, הגה הרב יהודה מאיר שפירא זצ"ל רעיון אדיר, שמכיוון שהוא כל כך מוצלח ובעל השפעה, השאלה המתבקשת היא: 'איך לא חשבו על זה לפניו', כדרך כל המצאה גדולה.
ראש ישיבת "חכמי לובלין" ביסס את רעיונו החדשני על הבנה מסוימת בנפש האדם: כדי להחזיק במשימה לתקופה ארוכה, האדם צריך סדר. על אף שישנם דפים שקשים כמו עשרה דפים אחרים, מה יותר מסודר מאשר דף אחד בכל יום? הגדרת המשימה, המובנת לקטן ולגדול, הובילה להצלחת המיזם ולהגעתו לעשרות אלפי בתי אב בעולם היהודי בימים אלו.
על הדף היומי עצמו כבר כתבתי במגזין הזה, אך הפעם אני מבקש לגעת בתופעת הלימוד היומי, שהתפשטה לכל תחום במכמני התורה: פרק יומי בתנ"ך; התלמוד הירושלמי שהגה האדמו"ר מגור בעל ה"לב שמחה"; הלכה יומית של הרמב"ם שהגה האדמו"ר השביעי והאחרון של חב"ד; משנה ברורה או שולחן ערוך. יש הלומדים גם תהילים, ויש הלומדים את "ליקוטי אמרים", שכתב מייסד חסידות חב"ד, הרב שניאור זלמן מלאדי, חיבור המוכר כ"תניא". בימים אלו חוגגים לומדי "דרשו" את סיום הדף היומי בהלכה, מיזם שפועל בצורה מעוררת השתאות ומחולק בבתי כנסת רבים ברחבי הארץ והעולם.
כל מי שגדל בישיבות והמית עצמו באוהלה של תורה יכול להרגיש את הטעם המר לכאורה מלימוד דף יומי, בטח בשיעורים קצובים בזמן: במקום ללמוד סוגייה לעומק, לא לפחד לגעת בנקודות לא הכי ברורות, המשימה היא - סיום הדף. אם מגיד השיעור יודע שיש לו שעה, הכל צריך להיכנס בשעה הזו. אבל בעיניי זה דווקא חלק מהקסם, שמלמד אותנו יסוד חשוב בעבודת ה'.
ללמוד בישיבה זה גן עדן, נקודה. בהנחה שיש בחורי ישיבות שקוראים את הטור הזה, אכתוב לכם בצורה ברורה: עזבו אתכם ממה שקורה בחוץ, עזבו אתכם מבנט ונתניהו או מפרשת NSO, הכי כיף בבית המדרש, עם הגמרא, הטור, הרמב"ם והמפרשים. אם אתם לא מאמינים לי, אתם תאמינו אחרי שתעזבו את הישיבה.
אבל בישיבה הזמן נמרח, נשרף. מרוב שאפשר ללמוד כל היום, ניתן בקלות להישאב לבזבוז זמן משווע. מחוץ לישיבה, בעולם האמיתי, זה יותר מסובך. יש ילדים, יש שכר דירה, יש קניות, יש שטיפת הבית לשבת. הזמן פחות נזיל. וכאן, בדיוק בתפר הזה, נכנסים הלימודים היומיים.
כאשר אדם יודע שבכל יום, בסיום תפילת שחרית למשל, רגע לפני קיפול התפילין, הוא יושב עוד עשר דקות ולומד רמב"ם, או קורא את הפרק היומי בתנ"ך, זה כבר חלק משגרת חייו. חלק מהזמן הקשיח שהופך להיות היום-יום שלו. כך גם הדף היומי, בכל שעה שבה הוא קבע שילמד אותו - ושגרה מביאה הצלחה.
תופעת הלימוד היומי יכולה להפוך סדרי עולם בקרב שומרי המצוות בישראל. אם חלק מן הדור הקודם, זה שהצטרף לציבור שומרי המצוות לאחר מלחמת יום הכיפורים, הרגיש מנותק מילדיו שגדלו אל מוסדות לימוד חרדים או דתיים, ולא יכול היה ללמוד איתם גמרא או משנה, לדור הנוכחי יש הכל. תשב, תלמד יום אחרי יום, ותצא אחרי שבע שנים וקצת עם ש"ס בבלי. איזו זכות עצומה, וכמה היא חשובה גם בבניית דור העתיד, מבחינת הערכת הבן לאביו.
בישיבת קלם המעטירה היה בכל מוצאי שבת סדר של חמש דקות בלבד, אך דווקא הזמן המועט הזה, שחולף באמת במהירות יתרה, החזיק את לב התלמידים: הוא חידד אצלם את מהות ניצול הזמן. את הגדולה שאנחנו יכולים לרכוש בזמן זה.
כל אחד מהקוראים יכול להיכנס ללימוד יומי מסוים. זה לא חייב להיות גמרא, על אף שגם זה פשוט כפי שדיברנו, אבל זה יכול להיות גם הלכה או תנ"ך. אדם יכול בקלות רבה להפוך לבעל רוחב יריעה גדול בעולם התורה, וכמה כיף שנולדנו בדור הזה. לכו לפתוח את הספר, הוא מחכה לכם ממש עכשיו.
"תורה מונחת בקרן זווית, כל הרוצה ליטול, יבוא ויטול".