הפעילה כנגד שחרור מחבלים עם דם על הידיים, אורטל תמם, אחייניתו של משה תמם הי"ד שנרצח בידי מחבלים בעת שעלה על טרמפ, חשפה בפוסט בפייסבוק סיפור מרגש על התנהלותו של יונתן פולארד ואשתו אסתר ע"ה.
"שנת 2013, הרש"פ בתיווך האמריקאים דורשים שחרור של מאות אסירים בטחוניים, רבים מהם עם דם על הידיים, כ"מחווה של רצון טוב" מנתניהו.
כמה זה היה נשמע לי הגיוני? כמו שחרור אנסים כמחווה לקידום הפמיניזם.
הפעימה הראשונה עברה בשקט בשקט. כמעט בשתיקה.
כך גם השנייה.
כל כך בשקט שכבר חשבתי שאולי יש פה משהו שאני לא מבינה. אבל לא.
לקראת הפעימה השלישית, שגזלה שינה מעיני, החלטתי שאם אני לא ישנה, אז שגם ביבי לא ישן. כך התייצבנו אני, חבר וחברה לבדנו בבלפור. תוך שעות וימים ספורים התייצבו לצידנו ארגונים ואנשים מופלאים שאמרו - עד כאן. העם התחיל להתעורר.
מנושא כמעט שולי, שחרור המחבלים פתח את כל המהדורות. אנשים מכל הקשת הפוליטית עלו לירושלים רק כדי להביע תמיכה במאבק. המחבלים לא בודקים למה הצבענו בקלפי. אחד אנחנו עבורם, ואחד נהיה גם מולם.
זה היה מטורף. רוחות של שינוי באוויר. מקבלי ההחלטות מבינים ששתי הפעימות הבאות כבר לא יעברו בשקט.
הפעימה השלישית מגיעה. היא קורית, משתחררים בה מחבלים, בכאב עצום לא הצלחנו למנוע אותה. אבל האדמה רועדת.
האמריקאים מבינים שהפעימה הרביעית, בה מחבלים עם דם על הידיים, לא יכולה לקרות באקלים הנוכחי. הם מריחים את הכשלון. אז הם שלפו את האס. האס שאינספור מנהיגים וראשי מדינות לחמו עבורו. האס שאי אפשר לומר לו לא.
"תמורת שחרור הפעימה הרביעית, אנחנו נשחרר את פולארד"
אני זוכרת את הרגע בו הבנתי בקבוצת הווטסאפ שההצעה הועברה לאדם המקורב ביותר לפולארד. זה היה הרגע בו הבנתי שאין יותר תקווה. איזה אדם, ערכי ככל שיהיה, יגיד לא לשחרור שלו עצמו, אחרי שנים בכלא? איזה אדם לא ירצה לחיות עם אשתו בארץ עבורה שילם מחיר עצום כל כך?
הלכתי לבית קפה שמול בית רוהמ, הזמנתי שוקו גדול, ושתיתי את התבוסה. "לפחות פולארד יחזור הביתה" שכנעתי את עצמי. "מגיע לו ומגיע לנו. אבל למה ככה?".
אני לא יודעת כמה זמן באמת עבר, אבל זה הרגיש המון.
יש סיבה שזה היה האס האמריקאי. כי באמת, איך אפשר להגיד לו לא?
ואכן, לא אמרו לו לא.
הציעו לפולארד את השחרור.
אבל יהונתן פולארד בעצמו, סרב. בו ביום גזר על עצמו המשך מאסר לכל חייו. כל זאת כדי שלא ישוחררו מחבלים עבור שחרורו.
יהונתן פולארד, שהעביר את רוב שנות בגרותו בכלא הפדרלי המאובטח ביותר בארהב, בבדידות ותחת ההשגחה הצמודה ביותר, סרב להשתחרר כדי לא לתת לגיטימציה לעסקה שכוללת שחרור מחבלים.
כי מדינת ישראל חשובה לו יותר.
מה הוא כן עשה? שלח את האנשים הקרובים אליו ביותר בישראל, להפגין יחד איתנו".
בכך לא הסתיים הסיפור, תמם חושפת כי הוא אף לא רצה שידברו על כך, "רציתי לצעוק לו תודה בכל מקום. אבל הוא ביקש שזה יעשה בשקט. מתן בסתר גרסת האקסטרים בכלא פדרלי".
"רציתי להודות לו ולאסתר, הכוח המניע שלו, פעמים רבות. לצערי, מסיבות טכניות שהיום אוכלות אותי, זה לא קרה אלא באמצעות שליחים. כשאסתר פולארד, למרות התפילות והתחינות, נפטרה בשבוע שעבר, החלטתי שאני מגיעה להודות לה דרך יהונתן. וכך היה.
עמדתי בתור ארוך ארוך ארוך.
בסוף עקפתי והשתחלתי בדרך לא דרך למעגל הפנימי.
"היי יהונתן, אני אורטל, האחיינית של החייל משה תמם. באתי להגיד לך ולאסתר תודה גדולה"
"אני יודע טוב מאוד מי את. דעי לך, שזאת אפילו לא הייתה שאלה מבחינתנו. איך שההצעה עלתה, אסתר התקשרה אליי ושאלה "איך אתה מתכוון להגיד להם לא?".
האופציה לומר כן בכלל לא הייתה על השולחן. אלא רק השאלה איך לומר את הלא", סיפרה תמם.