"עשר (סוגי) תרומות הן", אומרים חז"ל. בפרשתנו יש שלושה מהן: תרומת האדנים תרומת המזבח ותרומת המשכן.
מזה נגזרה גם כותרת הפרשה - "תרומה" - "ויקחו לי תרומה".
בפרשתנו מתחילה התורה לתאר את מלאכת ה"משכן", ולשם המשכן קיבצו "תרומה" מכל בני ישראל.
השאלה המתבקשת שכמעט כל המפרשים נעמדים עליה היא: הרי ה"משכן" היה זמני לחלוטין, הן במדבר שהיה מתפרק ונבנה כל מסע מחדש, והן בבוא בני ישראל לארץ, עתיד ה"משכן" לפנות את מקומו ל"בית המקדש".
ולפי זה לא ברור למה התורה משקיעה כ"כ הרבה אנרגיות (ארבע וחצי פרשות, תרומה תצוה כי-תשא (חצי) ויקהל פקודי) ב"משכן זמני?
ישנו דבר פלאי לאידך גיסא:
הרמב"ם בהלכות בית הבחירה מכנה את המשכן בתואר "מקדש המדבר". שואל הרבי מליובאוויטש: הרי "מקדש" מסמל משהו נצחי, וה"משכן" היה זמני. למה אם כן, הרמב"ם מכנהו בתואר "מקדש"?
בדומה לזה, מקשה הרבי:
שני פסוקים מרכזיים בפרשתנו מתארים את מלאכת המשכן: האחד "ויקחו לי תרומה", והשני "ועשו לי מקדש".
המושג "תרומה" יכול להיות גם בהקשרים אחרים, כמו תרומה לעניים או תרומת דגן ותירוש. סופו של דבר: המילה "תרומה" לא מתארת - לכאורה - את פרשתנו העוסקת בתרומת המשכן.
ולפי זה היה מתבקש ששם הפרשה יהיה (סמקום "פרשת תרומה") "פרשת מקדש" על שם הפסוק "ועשו לי מקדש". המילה "מקדש" מתארת וכוללת את כל הפעילות והתרומה של פרשתנו.
(ואם יטען הטוען: מה לך נטפל לזוטות, "שם הפרשה" נגזר מהמילה הראשונה בפרשה, וחסל. אף אחד לא מעלה בדעתו לקבוע שיש קשר בין שם הפרשה לתוכנה, ומה לך נטפל לכגון דא?
מבאר הרבי:
לא כן הדבר, "שם הפרשה" הוא לא ענין טפל כלל וכלל.
אם כל דבר בעולם הוא בהשגחה פרטית, כ"ש וק"ו שעניני התורה הם בהשגחה מוחלטת. ואם קיבלה פרשתנו את התואר "פרשת תרומה" עלינו להתבונן בכותרת זו וממנה להבין את תוכן הפרשה.
זאת ועוד: אם "שם הפרשה" נגזר מהמילה הראשונה בפרשה היה אפשר לקרוא לפרשתנו "פרשת ויקחו", ומכך שבחרו דווקא במילה "תרומה" ברור הדבר שלא לחינם)
תמצית הביאור בדרכו המופלאה של הרבי:
יהודי, הוא נצחי. גם אם היהודי נמצא עמוק בגלות, וגם אם הוא נראה זמני ביותר - אף על פי כן, נצחי הוא.
קדושה היא דבר נצחי, זאת מנין? "מקדש המדבר".
עומק הענין כך הוא:
למרות שהמדבר הוא מקום שומם, חסר תועלת, מקום שורץ עקרבים ושודדים, הוא הוא סמל הגלות. אף על פי כן, דווקא שם מקימים "מקדש". ואף שבחיצוניות נראה שהוא דבר זמני, למרות זאת ואליבא דאמת נצחי הוא. ממנו לומדים הלכות למקדש הנצחי. התורה השקיעה הרבה אנרגיות דווקא ב"משכן" הזמני הזה ללמדנו שלמרות הארעיות הגשמית שלו, נצחי הוא ברוחניות.
המשכן הגשמי עצמו אמנם לא התקיים לנצח, אך זאת עלינו לדעת ולהבחין: שני חלקים יש בעשיית המשכן, האחד - השקעת היהודי שעושה מאמץ לתרום ולבנות בית לה'. השני - השראת השכינה היורדת מלמעלה.
ואמנם הקב"ה החליט להשרות את שכינתו באופן נצחי דווקא בבית המקדש אשר בירושלים (יראה-שלם), ולא במשכן. הוי אומר: מצד השכינה יש חילוקי דרגות בין קדושת ה"משכן" לקדושת ה"מקדש", אך מצד פעולת היהודי, ההשקעה וה"תרומה" שלו עבור בית ה' - אין חילוק בין ה"משכן" וה"מקדש", הקב"ה מעריך במדה שווה את מאמץ היהודי. ומצד המאמץ של היהודי, ה"משכן" וה"מקדש" שוים הם.
לכן נקראה פרשתנו "תרומה", כי היא היא המבטאת את פעולת והשקעת האדם היהודי.
לכן, למרות זמניותו וארעיותו של ה"משכן", קרא לו הרמב"ם בתואר "מקדש המדבר". זה בא ללמדנו שגם אם יהודי נמצא בפינה נידחת ושוממת אי שם בקצה עולם, בלב המדבר השומם והצחיח… בתוך גלות עמוקה… אם רק יעשה מאמץ, ויכין לבבו לקראת בוראו - הקב"ה יקח. מאמץ השקעה "תרומה" זו וישים אותה לנגד עיניו לנצח נצחים. זה יירשם בתורה הנצחית, "וזאת התורה לא תהא מוחלפת".
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com