כמקום של התכנסות כלל ישראל לעבודת השם, המשכן היה נחלת הכלל. ולכן גם היה צורך שכל עם ישראל ישקיע בהקמתו. יש לכך טעמים רוחניים רבים, ופירושים רבים עוסקים בכך. אך הדבר גם מצביע על שאלה כלכלית שרלבנטית עד ימינו, ושתפקוד בר קיימא של החברה תלוי בה.
כמו המשכן, ולהבדיל, ישנם דברים נוספים בחייה של כל קהילה - מכפר ועד מדינה ועד החברה האנושית כולה - שחשובים לקיומה וגם הם נחלת הכלל, כלומר שייכים לכולם. כדי לקיימם, הקהילה צריכה למצוא דרכים להתארגן על מנת להשקיע בהם יחד.
למשל - ידע מדעי או טכנולוגי אשר יוכל להיטיב עם הציבור כולו, כמו תרופות למחלות קשות. או משאבי טבע, כמו שטחי מרעה או משאבי מים משותפים, אקולוגיה בריאה, איכות האויר והמים.
מדובר ב״טובין״ שמצד אחד מיטיבים עם כל אחד מחברי הקהילה, ללא הגבלה, אבל מצד שני גם תלויים בהשקעות פרטיות של בני הקהילה לקיומם, בין אם בכסף או במאמץ אישי. השקעה בדברים כאלה היא חיונית לקיימות ולתפקוד החברה, אך היא כרוכה באתגר: כיצד משכנעים פרטים להשקיע מכספם לטובת הכלל?
על פי תורת המשחקים, עליה נשענת התיאוריה הכלכלית המודרנית, קהילה המורכבת מאנשים אשר פועלים על פי האינטרס הפרטי שלהם אף פעם לא תשקיע בטובין משותפים במידה הראויה. זהו העיקרון הכלכלי המפורסם הקרוי ״הטרגדיה של נחלת הכלל״.
כיצד מתגברים על הקושי הזה? גישה אחת מנסה להגביל את הגישה לתוצר משותף רק לאותם פרטים שמשקיעים בו מכספם, על מנת לייצר תמריצים חזקים יותר לגורמים פרטיים להשקיע בו. זו הסיבה, למשל, שהחוק מגדיר זכויות קנין רוחני לחברות פרטיות שמשקיעות במחקר ופיתוח, למשל של תרופות, ומעניקות להן זכויות בלעדיות לייצר ולמכור את התוצר שלהן ללא תחרות מחברות אחרות, שלהן אסור להשתמש בידע. בצורה כזו החברה שהשקיעה בפיתוח התרופה יכולה להבטיח את רווחיה. הבעיה בגישה הזו היא שלאחר ההשקעה, היא גורמת לתוצאה לא יעילה ולא בריאה מבחינה חברתית: לאחר שהתוצר קיים, הגבלת הגישה אליו אינה שוויונית ואינה יעילה, שכן עלות האספקה שלו היא אפסית. לו היינו מתרגמים את זה למקרה של המשכן, האם היינו מתארים לעצמנו העבודה בו היתה אסורה על מי שלא תרם להקמתו?
גישה שניה מסתמכת על מוסדות הקהילה לאכוף מכל בני הקהילה להשקיע, כלומר להטיל מס שיאפשר את ההשקעה הציבורית. במקרה של הקמת המשכן, גם זו לא הגישה שננקטה.
המשכן הוקם על סמך תרומות וולנטריות ״מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ״. זה משהו שלא אמור לעבוד על סמך התיאוריה הכלכלית, אבל כמובן שזה עבד היטב. מדובר בנס כלכלי, אם תרצו, שהביא את בני ישראל לנהוג בצורה לא אנוכית.
האם ניתן להסתמך על גישה זו גם בתחומים אחרים, להבדיל? יש דוגמאות מפתיעות נוספות להצלחות כאלה. זוכת פרס נובל בכלכלה, הסוציולוגית אלינור אוסטרום, התפרסמה בזכות תיעודים של התארגנויות של קהילות מסורתיות, אך קטנות יחסית, לנהל במשותף את המשאבים הטבעיים שלהם. נראה שהאינטרנט אפשר לפעולה כזו להתרחש לעתים גם בקנה מידה גדול יותר בימינו. למשל, אתרים כמו ויקיפדיה שהתוכן שלהם מיוצר על ידי אנשים ללא תגמול, או תכנות כמו ״לינוקס״ שתוכנתו על ידי מתנדבים רבים ונגישות בחינם לכל דורש. אנחנו גם רואים דוגמאות רבות לפרויקטים שמקבלים מימון המונים דרך אתרי אינרנט יעודיים לכך.
אבל כשמדובר בהשקעות הגדולות והחשובות בעתידנו המשותף, אין סימנים מעודדים להתגיסות רחבה בקנה מידה עולמי הדרוש. אנחנו לא רואים תופעות של ייצור ציבורי של תרופות חדשות למחלות קשות אשר מחולקות לכל דורש בעלות ייצור. בשל כך יש תרופות וחיסונים למחלות קשות שעדיין לא נגישות לעניי העולם. אנחנו גם רואים התגיסות משמעותית של אנשים להשקיע בשימור האקלים המשותף שלנו על ידי צמצום אישי של פעילות וצריכה מזהמות. אמנם יש אנשים שעושים זאת, אבל מדובר בהיקף מצוצמם מאוד יחסית להיקף הבעיה. עצם הציפיה לזה נשמע לנו כמו פנטזיה נאיבית.
אבל זה בדיוק מה שקרה עם הקמת המשכן. מה שהניע כה רבים מבני ישראל להשקיע בדבר משותף שיהיה נגיש לכל אחד מהם, במידה שווה, ולא רק להם, אלא גם לדורות רבים אחריהם אכן היה ״נס כלכלי״ של התנהגות אנושית. לא נראה שנוכל להתסמך על נסים כלכליים כאלה לפתור את בעיות העולם הנוכחיות.