קודם כל, צריך לדבר על זה / הרב מוני אנדר

בחלק משירותי הצבאי הייתי חובש בבסיס טירונים. זה קצת פחות הרואי מלערוך ניתוח חירום של פתיחת קנה נשימה תחת אש מקלעים ובעת פינוי מסוק, אבל מישהו צריך לדאוג גם לשברי המאמץ ברגליים והאנטיביוטיקה נגד דלקת בגרון של הלוחמים בהתהוות. ברבים מאוד מהמקרים, החובש הוא אוזן קשבת לטירונים. קשה להם מאוד, סדר היום תובעני ומאמֵץ, הלחץ גדול ומגיע לנקודות קיצון פיזיות ונפשיות, ואפילו רק הצורך "לראות חובש" הוא פרוצדורה מסובכת שלא הייתה מביישת בקשת הגירה מברית המועצות לארץ ישראל בתקופה היפה של המלחמה הקרה.

אצל אחד החיילים שהגיע לטיפול אצלי, זיהיתי מצוקה נפשית לא קטנה. בעדינות ניסיתי לרמוז לו שכדאי שידבר עם איש מקצוע, קצין בריאות הנפש של היחידה. אותו טירון סירב בתוקף, ולא הסכים אפילו לשמוע על זה. "זה פדיחות", הוא אמר, "אני בכלל לא צריך לראות אחד כזה", סיכם. אבל אני לא ויתרתי. כי לפעמים אפילו שיחה קטנה שבה תשתף מישהו בקושי שאתה חווה, אפילו בלי שייתן איזו תרופת קסם, כבר תשחרר ממך מעמסה עצומה שיושבת על הלב.

אתה יודע כמה הפניות ביום אני נותן פה לחיילים לרופאים מקצועיים? שאלתי את החייל. לאורתופד, לנוירולוג, לקרדיולוג, למומחה אא"ג ואפילו לרופאי שיניים. אז למה אם יש נקע בקרסול זה בסדר לגשת למומחה, אם יש כאבים בחניכיים זה לגיטימי להתפנות כדי לבצע עקירה, אבל אם יש כאבים בלב או בנפש זו 'פדיחה' לדבר עם איש מקצוע?

לשמחתי הוא הסכים.

2.

אנחנו חיים בעידן שבו רוב האנושות משתפת הכול. תמונות, מחשבות, ביקורים, מתכונים, דברי תורה, ואפילו רשימות השמעה למוזיקה או תובנה של כמה קילומטרים הצלחת ללכת היום ובאיזו מהירות ממוצעת. לא סתם הכפתור הכי נגיש ופופולרי בכל מכשיר אלקטרוני הוא זה שמפנה לאופציה של שיתוף. "תעשו share".

אבל דווקא על הנושא שהוא אולי הכי משמעותי וחשוב שיש, עדיין יש מעטפת של שתיקה. שלא יֵדעו. שלא ירגישו. שלא יגלו שיש לך מועקה על הלב, מחשבות שליליות וחוסר רצון לקום בבוקר. לא מעט אנשים עושים הכול כדי שלא ידעו ש"אין לי עוד כוח" ו"עזבו אותי כבר". שהכתפיים נשמטות, שהאוזניים נאטמות מלשמוע את הדיבורים של כולם מסביב, והלב צורב ופועם בקצב איטי מאי פעם. וזה כל כך חבל. אין משהו שאי אפשר לטפל בו. אין נושא שאין לו פתרון. ברוב המקרים אפילו אפשר להגיע אליו בקלות של מאות אחוזים יותר מכפי שנדמה לנו במחשבתנו הדואגת. אבל קודם כול צריך לדבר על זה.

בספר משלי נאמר "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה". התלמוד במסכת יומא אומר על כך שני פירושים: הראשון, ישיחנה מדעתו, כלומר יסיר את הדאגה מהראש. השני, ישיחנה לאחרים, כלומר ישתף חברים בדאגה. בא אדמו"ר הריי"צ, רבי יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש, וחיבר את שני הפירושים יחד: כאשר אדם משיח את דאגתו למישהו אחר, הוא במקביל גם מסיר דאגה זו מליבו ומתמלא בשמחה וביטחון בישועת ה'.

במילים אחרות, הוא משתף. Share.

3.

היום כבר מדברים על כך במושגים של מגפה עולמית. כמות הסובלים בעולם כולו מבעיות של דיכאון, חרדה וכיוצא בזה כבר עברה מזמן את קו מחצית האוכלוסייה. במילים אחרות, תסתכלו רגע ימינה ושמאלה – אתם רואים שני אנשים? את רואה שתי חברות לכיתה? נהדר, לפחות אחד או אחת מהם מתמודדים כרגע עם מועקה לא קלה. יכול להיות שהיא זמנית, אפשרי שהיא רק בדמיונם, יש מצב שהיא דווקא אמיתית והמינוס בבנק הוא אמיתי ומפחיד. בכל מקרה, אנחנו חייבים להיות ערניים יותר. לבדוק, לשאול, לחבר את הנקודות, לשאול עוד פעם, ולא להגיד לעצמנו אחרי זה "אבל הרי הוא אמר לי שהכול ברוך השם".

4.

התייחסותה של החברה המודרנית לאובדנות סובלת ממסר כפול ומבלבל: מצד אחד היא עושה כל מה שבידה כדי למנוע מבעל כוונות אובדניות לממש את זממו. אפילו אשפוזים כפויים, הוצאה של מיליוני שקלים על אבטחתם של גדולי הפושעים מפני יכולת של פגיעה עצמית בבית הסוהר, וניסיונות הצלה עד הרגע האחרון ממש של מי שניסה להתאבד ולא כל כך הצליח. מצד שני, בשנים האחרונות החלה להתפתח תופעה של סלחנות כלפי מתאבדים וגילוי הבנה למעשיהם, כחלק מהתפיסה של 'זכותו של אדם לעשות מה שהוא רוצה'.

הנתונים והמספרים מבהילים: מספר המתאבדים בשנה הוא למעלה מארבע מאות, שזה בערך מספר ההרוגים השנתי בתאונות דרכים. מזעזע עוד יותר הוא הנתון על מספרם של המנסים להתאבד – הוא גדול פי עשרה. כלומר, כארבעת אלפים בני אדם בישראל מנסים מדי שנה בשנה לאבד את עצמם לדעת. מפחיד.

עמדתה של היהדות בנושא ברורה ואיננה משתמעת לשני פנים. התאבדות היא מעשה נתעב, שאין שום דרך להצדיקו ולהבינו. התורה רואה בהתאבדות רצח של ממש – המתאבד רוצח בן אדם לכל דבר. ורק ב'מקרה', זה רצח של עצמו ולא של אדם אחר.

היהדות איננה מקבלת את התפיסה שהאדם הוא אדון על עצם חייו. אנו מוזמנים לנתב את חיינו, לשפר אותם, להתנסות, אך החיים עצמם אינם שלנו, ואין לנו הזכות להחליט להפסיקם ולא חשוב לאיזו דרך ללא מוצא הגענו. המשנה בפרקי אבות מונה שורת דברים שאינם תלויים בנו, אלא נעשים על כורחנו: "עַל כָּרְחָךְ אַתָּה נוֹצָר, וְעַל כָּרְחָךְ אַתָּה נוֹלָד, וְעַל כָּרְחָךְ אַתָּה חַי, וְעַל כָּרְחָךְ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחָךְ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא".

אין לנו הרשות לקצר את חיינו, יהיה המצב אשר יהיה. ההלכה גם קובעת כי אחרי מותו אין נוהגים במתאבד כפי שנוהגים בכל מת. הלכות רבות מתייחסות למתאבד אחרת לחלוטין מלכל בר מינן אחר, ומבטאות את החומרה שבה היהדות רואה את מעשה ההתאבדות.

למרבה הכאב, למראית עין יש משהו קוסם למדי בהתאבדות. מחשבתו, המוטעית, של המתאבד היא שעל ידי המוות ישתחרר מייסוריו, מכאביו, מדאגותיו או מהקשיים שנקלע לתוכם. הוא איננו רואה פתרון עכשווי למצבו, ולכן טועה לחשוב כי כמו במשחקי הילדים תמיד אפשר להגיד פוס ולשבור את הכלים.

אבל המוות איננו מפלט בשום דרך. החיים אינם מתחילים בעולם הזה ואינם נגמרים בו. חיינו על פני האדמה אינם אלא מקטע קטן, ברצף הקיום הארוך וחוצה הדורות שלנו. התאבדות היא הדבר האומלל ביותר שהאדם עלול לעולל לעצמו, כי במקום למצוא שחרור מצרותיו, הוא יצטרך לתת את הדין גם על המעשה הנורא הזה, כפי שאומרת המשנה: "וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרָךְ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לְךָ". הדרך הטובה ביותר 'לברוח מהצרות', היא פשוט להאמין באלוקים ולדעת כי מי שהעניק לך גם את החיים וגם את הצרות, יכול בוודאי גם להעניק לך פתרונות ומוצָא אפילו ברגע אחד קסום.

אנשים צריכים לדעת שנטילת החיים היא לא אופציה, גם אם הם קשים ומייסרים. תשאלו את אותם כמה אלפי אנשים שיצאו מאושוויץ וטרבלינקה כשהם שלושים קילו של עדות לסדיסטיות הכי גדולה שיש למין האנושי להציע, ולא עצרו לחפש רחמים. הם נשארו מלאים אמונה ותקווה ולא נתנו לחבר'ה עם הכלבים והשפם הקצוץ לנצח להם את שארית החיים. ובחרת בחיים.

• המאמר פורסם במגזין 'נשמה' - ירחון לבאי בתי חב"ד בישראל