היו מי שאתם
העולם עובר טיהור. זה כבר לא העולם בו אישי שררה ושלטון עשו מה שהם רוצים בחסות השליטה ושכרון הכוח. בשנות האלפיים אתה משלם על כל מה שאתה עושה. איך אמר אותו אדם: בשנות השמונים נכנסתי עם עשרה שקלים למכולת ויצאתי עם עגלה מלאה, היום יש בכל פינה מצלמות.
אז כן, היום יש מצלמות ואור הזרקור מחטא, אולי טוב מדי. הוא מרים שטיחים מאובקים ומאיר פינות אפלות, ומגיע למקומות שמעולם לא נגעה בהם כמעט יד אדם. הוא מציב מראה מול כל אחד, בכל מצב שהוא. כבר אי אפשר לחטוא ולגרום עוול לאחר מבלי לתת על כך את הדין.
המשנה באבות (ג, טו) "הכול צפוי והרשות נתונה" מקבלת ממד ומשמעות עמוקה בדורנו. הכול צפוי ונראה – אין לאן לברוח. עשית? תשלם! נהגת בהפקרות? תישא באחריות! פגעת? תוקע אל קלון!
פעם-פעם, העולם היה קטן, לא היו כלים להתמודדות. גם אז היו סיפורים נוראיים שרק לפעמים נחשפו, אבל ההליך היה לא קל, לצד הנפגעים. הסיפורים היו מינוריים, הטיפול היה כושל ומטחנות הצדק טחנו לאיטן. היום, העולם הגדול והטכנולוגיה שלצידו, מזרזים הליכים ולא נותנים לאבק להיערם על ליבות פועמים, כואבים, דוממים.
כולנו התייסרנו בשבועות האחרונים מהמאורעות הפנימיים שקרו בתוככי המחנה התורתי, האמון עלי תורה והלכה, יראה ומוסר. קשה לקבל את הסיפור מכל זווית שרק תבחרו ותנסו. יש כאן המון כאב, זעם ותסכול. המון. ובכל זאת, בחרתי לכתוב – לפחות לעצמי – שתי מסקנות מכוננות מהאירוע הטראומתי, בבחינת "והחי ייתן אל ליבו".
המסקנה הראשונה האישית והכואבת היא: בני אדם, היו מה שאתם ומי שאתם. אל תחיו בשביל הסביבה, אל תבנו מותגי-על שמהם אי אפשר לרדת רק בצניחה חופשית, בריסוק אברים ונטילת נשמה. חיו את חייכם, היו מי שאתם.
בואו נרגע, ניקח את החיים בפרופורציות, אנחנו לא יותר ממי שאנחנו. בואו לא נקפוץ לגבהים, נרגיש את עצמינו כמורמים מעם, כמותגים נוסקים וכאנשים מצליחנים שמאבדים כל רסן ומתבלבלים בין המותר לאסור, בין הראוי לשגוי ובין הריפוי והכאב. פשוט וקל: תהיו מי שאתם, אל תשקרו את הסביבה. גם לא את עצמכם.
וישנו עוד מסר לא פחות חשוב שאותו ניתן להסיק וללמוד מהאבל הכבד, המדכדך ובעיקר המבלבל: ההחצנה גורמת לו לאדם לחיות סביב התקשורת - מה אומרים עליך בכל רגע נתון ומה נטען אודותיך. זה חשוב בעיני המצליחנים כחיי נפש: מה כותבים עלי ומה חושבים עלי.
החיבור התמידי והאינסופי לתקשורת ולרשת גורם לו לאדם להיות ער וערני לכל הודעה ולכל וואטסאפ שכל ילדון כותב ומפיץ, וברגע האמת זה הדבר שפוגע בו יותר מכול. מאדם חי, כותב, משפיע, נערץ, אפשר באחת להיהפך לאדם מושמץ שכל הודעת ווצאפ מוציאה אותו משיווי משקלו.
המקום הזה, החיבור החמצני לתקשורת, הם גם קטליזטור וזרז לסוף הכואב. החיבור הפסול הזה העצים וזרז את הטרגדיה הגדולה בה נותרו אלפי לבבות פצועים ומדממים. ממאנים להאמין, ממאנים להינחם, ממאנים למחול.
אולי זו קריאה עבורנו, עבור כל הנשארים והמצולקים בשדה הקרב: הבה לא נחיה וננשום תקשורת בכל רגע מחיינו. יש חיים לפני ואחרי הנכתב עלינו ואודותינו. ומי יודע? אם נרפה מעט - אולי גם מה שכותבים עלינו לא יכאיב לנו כל כך. איך אמר שלמה המלך - "יוסיף דעת יוסיף מכאוב".
כן, תתפלאו לשמוע: יש חיים מחוץ לרשת. אולי יותר נכון היה לנסח זאת כך: אין חיים ברשת. תרתי משמע.