האם החברה האנושית יודעת להתמודד עם אסונות טבע?

ראשית כל, כמו הברד שקדם לה, גם מכת הארבה קשורה במזג אויר קיצוני: רוח קדים חזקה שנמשכת זמן רב. וכמו הברד, גם הארבה איננו תופעה בלתי מוכרת במצריים, ובאיזור כולו. למעשה, עד ימינו אנו, נחילי ארבה ממשיכים להופיע מידי פעם בכל רחבי איזור רחב ידיים הכולל חלקים נרחבים מאפריקה ומאסיה, והם עלולים לגרום נזק עצום לגידולים חקלאיים של האוכלוסיות המקומיות. אפילו בימים אלה ממש מזרח אפריקה סובלת ממכת ארבה מתמשכת. וגם לארץ הגיע נחיל לפני כמה שנים. אלא שהמופע של הארבה במצרים בפרשת בא, כמו הברד בפרשה הקודמת, הוא קיצוני מאוד ביחס למופעיה בעבר: ״לְ֠פָנָ֠יו לֹא־הָ֨יָה כֵ֤ן אַרְבֶּה֙״. למרות שהתופעה עצמה מוכרת היטב לאימפריה המצרית החזקה, אין היא מצליחה להתמודד עם מופע קיצוני שלה. ניתן להסיק שאמצעי ההגנה וההתמודדות שבוודאי היו קיימים במצריים לא יכלו לארבה בהיקף שכזה. כבר כאן יש לנו שיעור ראשון: אל לנו להיות זחוחי דעת ולחשוב שפיתחנו חסינות לשינויים סביבתיים, כמו למשל לגלי החום הצפויים בעקבות משבר האקלים, דרך נסיון העבר. אמנם חווינו בעבר גלי חום רבים, אבל אין זה אומר שזה יעניק לנו חסינות בפני אירועים דומים, אך קיצוניים או ארוכים יותר כמו אלה הצפויים בעקבות השינוי האקלימי.

שנית, הפרשה מדגישה כי הנזק של הארבה ממשיך ומעצים את הנזק של מכת הברד שקדמה לו. ״וַיֹּ֜אכַל אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב הָאָ֗רֶץ וְאֵת֙ כָּל־פְּרִ֣י הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֥ר הוֹתִ֖יר הַבָּרָ֑ד וְלֹֽא־נוֹתַ֨ר כָּל־יֶ֧רֶק בָּעֵ֛ץ וּבְעֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:״. הצירוף של שני אסונות יחד הוא הרסני במיוחד ועולה על סכום הנזקים שלהם גם יחד. בפרשה הקודמת נכתב כי הברד פגע רק בחלק מהגידולים המצריים העיקריים הכוללים את השעורה, החיטה והכוסמת (למאכל), ואת הפשתה (לאריג): ״וְהַפִּשְׁתָּ֥ה וְהַשְּׂעֹרָ֖ה נֻכָּ֑תָה כִּ֤י הַשְּׂעֹרָה֙ אָבִ֔יב וְהַפִּשְׁתָּ֖ה גִּבְעֹֽל. וְהַֽחִטָּ֥ה וְהַכֻּסֶּ֖מֶת לֹ֣א נֻכּ֑וּ כִּ֥י אֲפִילֹ֖ת הֵֽנָּה״. בזמן מכת הברד, השעורה והפשתה היו בעלי גבעול קשיח יחסית שנשבר בעקבות הברד ואילו החיטה והכוסמת היו בשלב פחות פגיע בצמיחתן. כלומר, מה שהציל את התעשיה והחקלאות המצרית מאובדן על ידי הברד היה הגיוון שלה. לו היתה כולה מסתמכת רק על גידולים שלכולם אותו זמן הבשלה, היתה סופגת הרס מוחלט. עד היום ידוע שמערכת חקלאית המסתמכת על מגוון רחב של גידולים ושל זנים היא באופן כללי עמידה יותר. הדבר נכון גם למערכות אקולוגיות באופן כללי: המגוון הביולוגי כל כך חשוב כי הוא מעניק למערכות טבעיות - ודרכן גם לאנושות - עמידות ויציבות בפני תנודות סביבתיות. מה שמעניין במקרה של מצרים, הוא שגם המגוון היחסי שלה העניק לה הגנה מסוימת מפני הברד, אבל לא יכל לשילוב ההרסני של ברד כבד וגל ארבה אשר מתרחשים בסמיכות זה לזה. במילים אחרות, כאשר כמה אסונות טבע מתרחשים בו זמנית, גם מערכות חסינות יחסית יכולות לקרוס. בימינו, החקלאות המודרנית גורמת לדילול מהיר הן של המגוון הביולוגי, והן של המגוון החקלאי, שכן היא פוגעת בבתי גידול טבעיים וגם נשענת יותר ויותר על זנים וגידולים אחידים גנטית. במקביל, אנחנו גם מערערים את יציבותן של מערכות טבעיות רבות, כולל האקלים. השורה התחתונה היא שאנחנו מעלים את הסבירות לאסונות טבע מסוגים שונים, ובו זמנית מחלישים את החסינות של המערכות האקולוגיות והחקלאיות שלנו מאסונות כאלה.

השיעור השלישי שניתן ללמוד ממכת הארבה הוא ההופעה הפתאומית שלה. הופעת נחילי ארבה גדולים ומזיקים היא תופעה מרתקת, שכן חגבי הארבה נוכחים בטבע באופן קבוע, אבל בדרך כלל הם מעטים ובודדים. כנראה שצירוף נסיבות הקשורות במזג האוויר באיזורים גיאוגרפיים מסוימים יכול לייצר מסה קריטית של חגבים, שגורם לעתים לחצית סף מסתורי, שמעבר לו החגבים מתארגנים בצורה אחרת לגמרי כצבא מסודר, רעב ובלתי ניתן לעצירה. היכולת של מערכת אקולוגית לחצות סף שכזה, שמעבר לו היא משתנה באופן פתאומי, קיצוני ובלתי לינארי הוא עקרון כללי של מערכות דינמיות מורכבות. כדאי שנזכור זאת בשעה בה אנחנו משבשים את מערכות הטבע בעולם מבלי לכבד כראוי את ההשלכות האפשריות.