עקשנותו של פרעה אל מול מכות מצרים היא מוטיב חוזר לכל אורך פרשת וארא. מכה אחרי מכה מזעזעות את פרעה ומוכיחות לו את מגבלות כוחו, כח שהוא התרגל להאמין שאין יכול לו. מכה אחרי מכה גורמות לו להימלך בו, אך עם שכוך כל אחד מהאסונות, לבו שוב כבד והוא חוזר לסורו ולסירובו לשחרר את בני ישראל, ולהיפרד מהעבדות אשר תפסה מקום מרכזי בכלכלת מצרים המושחתת.
ההתנהלות של פרעה מזכירה במשהו את התנהלות החברה האנושית בזמנינו אל מול המשבר הסביבתי המחריף. המערכת הכלכלית והתעשייתית של העת המודרנית נשענת על זיהום קשה אשר משבש את סדרי הטבע, אך האנושות מתכחשת לצורך לחולל שינוי עמוק שיפסיק את הזיהום. בינתיים, אנחנו חווים אסונות טבע הולכים ומתגברים בתכיפותם וחומרתם. עם כל אסון שכזה, האנושות מתעוררת לרגע. התקשורת מתריעה וההנהגה הפוליטית מבטיחה לפעול לשינוי עמוק ומיידי. אך עם שוך הסערה, תרתי משמע, תשומת הלב הציבורית נודדת למחוזות אחרים וההבטחות נשכחות, לפחות עד האסון הבא. כמו פרעה.
זיהום הימים בפסולת, פלסטיק ונפט מביא לתמותה המונית של חיי הים ותורם לקריסה של אוכלוסיות הדגה. לרגע אחד האנושות נזכרת בצורך לרסן את הזיהום ואת הדייג, אך במהרה חוזרת לסורה.
התפרצויות של מחלות מכות את תעשיית משק החי. מספרים אדירים של חיות מתות. זה הדבר שלנו. לרגע אחד אנחנו נזכרים שהתעשייה הזו, על צפיפותה ותנאיה הנוראים, איננה מוסרית ואינה ברת קיימא.
לעתים, נגיפים מסוכנים מצליחים ״לקפוץ״ מחיות אל האדם, בין אם דרך תעשיית החי, או דרך הפלישה המתמשכת שלנו למרחבי הטבע הפראי שעוד נותר. הנגיפים האלה מחוללים מגיפות שעל חלקן אנחנו מצליחים להשתלט ועל חלקן לא. זה השחין שלנו. שפעת העופות, שפעת החזירים, סארס, מארס, האבולה, ועכשיו הקורונה. הרבה הבטחות נשמעו בתחילת המגיפה על חשבון הנפש הדרוש, על ההכרה בטירוף שבאורח החיים ודפוסי הצריכה שלנו, אך כולן נשכחו ברגע שהחיים יכלו לחזור למסלולם המוכר והנח.
וכמובן, השינוי האקלימי הנגרם על ידי השריפה של גז פחם ונפט. אירועי מזג אויר שבאקלים של פעם היו נדירים כל כך, הופכים לנדירים הרבה פחות באקלים המשובש. אלה מכות הברד שלנו. הוריקן קאתרינה בניו אורלינס. הוריקן סאנדי בניו יורק. הוריקאן הארוי ביוסטון. גלי השריפות הקשים באוסטרליה ובארה״ב. גלי החום הקיצוניים באירופה ובקנדה. שלא לדבר על האסונות האקלימיים הרבים המכים בעולם העני, כמו הבצורות המתמשכות במזרח אפריקה ומרכז אמריקה, אשר זוכים בהרבה פחות תשומת לב תקשורתית. שיאים של מזג אויר קיצוני נשברים שנה אחרי שנה. ואחרי כל אירוע מטלטל, שוב ושוב, התקשורת נותנת במה לאזהרות המדע, והמנהיגים שלנו מתחייבים לעבור לייצור אנרגיה ממקורות מתחדשים. אך שוב ושוב, המלל נשכח ומעט מידי נעשה, למרות הדחיפות.
אמנם אפשר לשאול איך אפשר לדעת שהמכות האלה קשורות לשינוי האקלים? אולי מדובר בהתרחשויות טבעיות ומקריות? הרי תמיד היו אירועי מזג אויר קיצוניים מתרחשים מידי פעם. אולי גם פרעה שאל את חרטומיו שאלה דומה על הברד. אבל הפרשה מבהירה שהברד היה ״בָּרָ֖ד כָּבֵ֣ד מְאֹ֑ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־הָיָ֤ה כָמֹ֨הוּ֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְמִן־הַיּ֥וֹם הִוָּֽסְדָ֖ה וְעַד־עָֽתָּה״, כלומר זה היה אירוע כה נדיר, ששבר את כל השיאים המוכרים, כך שיהיה זה טיפשי לחשוב שהתרחש במקרה דווקא אז. באופן דומה, גם מדעני האקלים בזמנינו פיתחו שיטות חישוב חדשות שאומדות בזהירות את הסבירות שאירוע אקלימי מסוים היה מתרחש גם ללא שינוי האקלים, כלומר רק במקרה. שוב ושוב החישובים מוכיחים שהסבירות הזו זעומה, ומוכיחים מתמטית את הקשר בין האירועים הקיצוניים לזיהום האנושי.
כמו פרעה, החברה האנושית ממשיכה להתכחש להשלכות מעשיה, אך עוברת דרך שלבים דומים של התכחשות.
בתחילה, כמו פרעה, האנושות מתקשה להאמין שהטבע שהיה יציב במשך כל כך הרבה זמן, יוכל להשתבש באופן בלתי הפיך כתוצאה ממעשיה. בהקשר זה, מעניין להיזכר בפירושים הרבים שמסבירים שאחד ההבדלים החשובים בין ארץ ישראל למצרים הוא במקור המים. בארץ ישראל מקור המים הוא מהגשם, אשר אינו צפוי ומשתנה משנה לשנה, ותלוי גם בהתנהגותו של העם, כך שהוא דורש בדיקה קבועה של דרכינו והכרה בתלות שלנו במשהו גדול מאתנו. במצרים, לעומת זאת, מקור המים הוא מן היאור, אשר זורם באופן צפוי ויציב הרבה יותר, ועלול להביא את יושביו לחשוב שאין הם תלויים בדבר חוץ מעצמם אלא ש״אני עשיתני״. כמו מצריים עם היאור, גם האנושות נהנית זה אלפי שנים מאקלים עולמי יציב למדי אשר אפשר לציביליזציות הגדולות בתולדות האנושות להתפתח בתנאים נוחים. וכמו שהתרגלו המצרים ליציבות היאור, כך גם החברה האנושית התרגלה כנראה ליציבות האקלים, עד שהחלה להתייחס אליה כמובנת מאליה, ולהאמין שאין מעשיה יכולים לפגוע ביציבות הזו, כך שהיא חסינה מפגע. אולי אין זה מקרי שהמכות הראשונות פוגעות דווקא ביאור, מקור היציבות ארוכת השנים ומערערות את הביטחון הכוזב של מצריים.
גם כשהאנושות מבינה לבסוף שהטבע אכן משתבש, כמו פרעה, היא ראשית כל פונה לטכנולוגיה (החרטומים) לעזרה, טכנולוגיה שהתרגלנו להאמין שתהיה מסוגלת להתמודד עם כל אתגר טבעי.
ולבסוף, גם כאשר יכולות החרטומים לא יכולות לתת מענה למכות, כמו פרעה, האנושות ממשיכה לסרב לנתק את התעשייה שלה מהיסוד הקלוקל שעליו היא נשענת ושאליו התמכרה (העבדות במצרים, הזיהום בזמנינו). עם חלוף כל אסון, היא מתפתה לדחות את השינוי הבלתי נמנע עוד מעט.
עד כמה רחוק זה יגיע לפני שהאנושות תתעורר באמת? האם, כמו פרעה, נגזר עלינו לחכות למכה הקשה מכולן לפני שנשנה את דרכינו?