כך נשמור על ילדינו; המחנך בשיחה מאלפת

בכדי לקבל את המענה ההולם להתמודדות נכונה, הרב בנימין גולדשמידט, מחשובי הרבנים במנהטן, בשיחה מרתקת ומאלפת עם הרב יעקב הורוביץ, מחנך ידוע בארה"ב, שגם חיבר את הספר "מה שבטוח – בטוח" על בטיחות ילדים מפני פגיעות למיניהן.

איך הפוגע פועל? מה שני הדברים שהפוגע מחפש? מהם ארבעת הכללים הבסיסיים של 'מוגנות' ללמד את הילדים? האם אין בעיה של צניעות לדבר איתם על זה? כל כל אלה ועוד בשיחה המרתקת והחשובה שלפניכם.

"הבשורה הטובה היא שחינוך הילדים למוגנות - ממש עובד", אומר הרב הורוביץ ומסביר כי "בדרך כלל, הפוגע זה מישהו שהילדים מכירים", ומתחנן: "אנא אל תפחידו אותם - כאשר אתם מדברים על זה עם הילדים, אל תפחידו אותם!".

אז איך מתמודדים? איך מחנכים למוגנות? צפו ולמדו את ילדכם...

הריאיון המלא

- הרב יעקב הורוביץ', שלום עליכם, מה שלומכם?

"שלום עליכם, ושלום עליכם לכל הגולשים. תודה שהזמנתם אותי".

- בשם "כיכר השבת", קודם כל, תודה רבה שהצטרפתם אלינו לשיחה מאוד חשובה זו.

"אין בעד מה, בשמחה".

הזדמן לי לשמוע את השיחות של הרב פעמים רבות, אך הדבר שהכי תפס אותי מכל המצגות וההרצאות שלכם, מה שזעזע אותי כהורה - יותר מכל, היה זה: לוקח בין 10 ל-15 דקות בלבד כדי להרוס חיים של ילד. בתור הורה, זה ממש זעזע אותי. איך אנחנו כהורים, מה אנחנו יכולים לעשות על מנת להגן על ילדינו, על מנת לוודא שהם לא ייפגעו?

"שוב, תודה שהזמנתם אותי. אני מקווה שהשיחה הזאת תעזור לגולשים. אני מצטער שהבהלתי אותך עם העניין הזה של 10-15 דקות, אבל הבשורה הטובה היא שחינוך הילדים למוגנות - ממש עובד. כאשר חינוך למוגנות נעשה בצורה נכונה, באופן מתחשב, בשיטה מוכחת על ידי מחקר וניסיון - חינוך למוגנות הוא דבר יעיל ביותר.

"המחקרים מראים שאם תנהלו שיחה מושכלת אחת בלבד עם הילד, שיחה שמבוססת על השיטות היעילות, על הגישה המיטבית – דבר זה מעלה פי 5, פי 6 את הסיכוי שהילד יפגין התנהגות מתגוננת אם מישהו ינסה לחדור למרחב האישי שלו.

"הרעיון הכללי מאחורי החינוך למוגנות הוא שהפוגע כמעט אף פעם לא יתעסק עם ילד רנדומלי. רק 2-3% מהמקרים מתרחשים כתוצאה ממפגש מקרי. בדרך כלל, הפוגע זה מישהו שהילדים מכירים – הרי ילדים בדרך כלל חוששים מאנשים זרים. בדרך כלל הפוגע הוא מישהו ממעגל הקשרים הראשוני של הילד, או אדם קרוב עד שני מעגלים מעבר לזה. במילים אחרות, זה מישהו שהילדים מכירים.

"כאשר הפוגע מתחיל לפעול, הוא קודם כל בודק בדרך מאוד מאוד מתוחכמת ומאוד מרושעת האם הוא יצליח לפגוע בילד הזה בלי להיתפס, בלי שיגלו.

"אם נשים לרגע את העניין של מוגנות הילדים בצד – קחו, לדוגמא, את התחום הפיננסי. אם מישהו זומם לעשות הונאה כספית למישהו – הוא ודאי יחשוש לתקוף אדם שמבין בענייני כספים או אם הוא בעצמו לא מבין אבל יש לו עם מי להתייעץ.

"אחד השופטים העליונים בארה"ב אמר: 'כדי לתפוס גנב, אתה חייב לחשוב כמו גנב'. אם נשים את עצמנו לרגע (במקומו)... חשוב ביותר להבין איך הפוגע פועל. אנחנו רואים אותם דפוסי פעולה בכל העולם, בכל התרבויות – זה תמיד חוזר על עצמו, זה מבוסס על אותו רעיון.

"מה שהם עושים – הם מחפשים ילדים שלא דיברו איתם, שלא ניהלו איתם את השיחה שאני ואתה הולכים עכשיו לנהל עם הילדים שלנו, והם גם מחפשים ילדים מבודדים. אלה שני הדברים שהפוגע מחפש.

"ואז הפוגע מתחיל בתהליך שנקרא 'טיפוח' של הקורבן: תהליך שבו הפוגע מנסה להבין אם דיברו עם הילד על מוגנות, וגם מי, למרבה הצער, מי מהילדים יותר מבודד".

באיזה גיל על ההורה להתחיל לנהל שיחה ראשונית בנושא המוגנות עם הילד?

"כבר בגיל שלוש. מצאנו שהספר שלנו מהווה כלי יעיל כבר בגיל 2.5 – 3 שנים".

ארבעת הכללים ל'מוגנות'

"המסרים הבסיסיים שאנחנו רוצים להעביר הם כדלקמן:

הכלל הראשון: אין סודות מההורים. אף אחד לא רשאי להגיד לילד לשמור משהו בסוד מכם, ההורים. נגיד, אתם מדברים עם הילדים שלכם, ואתם אומרים: 'תשמעו, לאף אחד, אף פעם, אסור להגיד לכם לשמור סוד מאבא או מאמא'. זה כלל מספר אחד.

הכלל השני: אנחנו צריכים ללמד אותם שהגוף שלהם שייך רק להם. יש להם זכות להגן על המרחב האישי שלהם. יש לכל ילד בעלות בלעדית על המרחב האישי שלו ועל הגוף שלו.

הכלל השלישי: יש מגע טוב, ויש מגע רע. לפעמים זה בסדר לגעת, ולפעמים זה לא בסדר. בדרך כלל, דרך יפה וצנועה להסביר את זה לילדים היא: אף אחד לא יכול לגעת בך במקום שהבגד מכסה. זהו המסר השלישי - שיש מגע טוב ויש מגע לא טוב.

הכלל הרביעי: אם אתה מרגיש לא בנוח, אם מישהו גורם לך להרגיש לא בנוח, אפילו אם קשה לך לתאר ולהסביר את זה - יש לך זכות להתרחק ולעזוב מיד. לילדים יש זכות להתרחק מהאדם הזה, לבוא להורים שלהם ולומר: 'האדם הזה גרם לי להרגיש לא בנוח'.

"אני אסביר קצת יותר לעומק, אבל אלה ארבעת המסרים העיקריים.

"דבר נוסף: יש לפעמים תפיסה, שהיא בעצם אי-הבנה, שמשמעות החינוך למוגנות היא למידה על נושאים בעייתיים. ברוך השם, אנחנו בתור משפחות יהודיות, ובוודאי בתור משפחות חרדיות, מגנים על ילדינו מפני העולם החיצוני, ממה שמתרחש בעולם שבחוץ, ולפעמים אנשים נוטים להגיד: אוי, אני לא רוצה לחשוף את הילדים שלי לזה, אני לא רוצה לתת להם רעיונות, אני לא רוצה להפחיד אותם - אני לא רוצה ללמד אותם דברים שאינם בגדר הצניעות. אבל האמת היא שזאת הצניעות האולטימטיבית! אתה מלמד אותם שיש להם זכות להיות ולהישאר צנועים! הדעה שזה לא צנוע היא טעות. אנשים חושבים שעל מנת להגן על הילדים צריך ללמד אותם דברים שאתם לא רוצים ללמד אותם, כי זה הדבר היחיד שעובד. זו טעות. השיטה שהצגנו היא הדבר שעובד.

"הרב סילמן שליט"א נתן לי מכתב הסכמה לספר - זה הספר שלנו, 'מה שבטוח – בטוח'. ב"ה, הספר מצוי כבר ב-25,000 בתי אב בישראל, אפשר למצוא אותו בחנויות של "יפה נוף" בכל רחבי הארץ, ואנחנו מוכרים אותו ב-15 ש"ח בלבד, במחיר מאוד נמוך, ממש במחיר עלות - כי אנחנו רוצים שלכל המשפחות יהיה את הספר הזה. קיבלנו הסכמות מהרב סילמן, ומהרב שטרן בבני ברק. הרב קנייבסקי נתן לנו מכתב קצר, והרבנית קולדצקי נתנה לנו הסכמה בכתב יד. הרב סילמן אמר לי בפעם הראשונה שהוא ראה את הספר, כאשר ביקשתי ממנו לתת הסכמה לגרסה שיצאה לאור ביידיש, הרב הפציר בי ממש: בבקשה, תוציאו גם גרסה בעברית, ואז תחזור אלי ואתן מכתב נוסף.

"הרב הסתכל עלי ואמר: 'הנאייער פטנט' - רעיון חדש, פטנט חדש. הוא אמר – 'מצאת דרך להזהיר אנשים בלי לומר להם מפני מה אתה מזהיר אותם', זה מה שהרב אמר לי, בעברית - מצאת דרך להזהיר אותם בדרך צנועה שכלל אינה מחייבת כניסה לתחום בעייתי".

הרב הורוביץ', הרשו לי לשאול דבר נוסף - אמרתם שהתחנה המוקדמת ביותר שצריך לדבר עם הילדים על מוגנות היא בגיל 3. האם נחוצה רק שיחה אחת בלבד, או שצריך לעשות חזרה?

"הו, זוהי רק ההתחלה! זוהי רק ההתחלה. הרעיון הבסיסי הוא - תגרמו לילדים שלכם להרגיש בנוח ולדבר אתכם חופשי על כל מה שקרה להם במהלך היום. כולנו מאוד עסוקים, לאף אחד מאתנו אין אפשרות - אם אגיד לכם לעזוב הכל ולהקדיש לכל ילד 20 דקות כשהוא חוזר הביתה - כולנו מבינים שזה לא הולך לקרות, אבל תרגילו אותם לדבר אתכם על היום שעבר עליהם. תבהירו להם שמותר להם לומר לכם הכל, כל דבר. גם אם זה משהו שלא נוח להם לדבר עליו. 'אתם תמיד יכולים להגיד לנו, כי אנחנו ההורים שלכם', ואז תרגילו אותם לנהוג לפי ארבעת המסרים שאמרנו - ארבעת הלקחים הללו. יש כל כך הרבה דרכים לתרגל ולחזור על זה!

"אתן לכם דוגמא. הייתי מנהל של ישיבה במונסי במשך 22 שנה. אם הילדים יצאו למגרש והתחילו להתקוטט אחד עם השני, לא באתי ואמרתי להם: 'למה אתה רב אתו?', אלא מהצד השני של המגרש עשיתי עם הידיים צורה של תיבה קטנה - שזה אומר, 'אתה חודר למרחב הפרטי של מישהו אחר'. זה חיזק את המסר, את התובנה שלכל ילד יש זכות למרחב הפרטי שלו.

"ההורים יכולים לעשות את זה בהמון דרכים. בתחילת השיח עם הילד הכי קטן, אתם מסבירים שזה שייך לך, וזה שייך לאחותך, ולכל אחד מכם יש בבית את המגירה שלו, וזה מרחב ששייך רק לו. אנחנו חייבים לדפוק על הדלת לפני שנכנסים, כי אולי מישהו בדיוק מתלבש. אנחנו רוצים לוודא שאנחנו שומרים על הצניעות, ולתת לכולם את המרחב האישי שלהם.

"השיח הזה הוא תהליך מתמשך, וזה מה שהופך את הילד למטרה לא אטרקטיבית לפוגע - אם הילד מורגל להבין את הזכות שלו למרחב אישי, והוא מרגיש לא בנוח (אם מנסים לחדור למרחב האישי שלו). כי הפוגע, בדרך כלל - לדוגמא, אם אני שם יד על הכתף של הילד ומשאיר אותה שם לכמה רגעים - לא עשיתי שום דבר רע, נכון? זה לא דבר שלא יעשה. אבל ילד שתורגל, בדרך כלל, ייתן מן מבט כזה, 'מה בדיוק אתה עושה?', ואז הפוגע אומר לעצמו: 'הו, הילד הזה יודע, דיברו אתו!' - והוא פשוט יעזוב אותו. זה דבר מדהים ממש".

רק רגע - באמת? הפוגע הפוטנציאלי יעזוב לנפשו ילד בן 8-10 רק בגלל שזה ילד שדיברו אתו???

"הם ממש מפחדים מהילדים האלה! ברור! כי הילדים האלה ילכו ויספרו להורים שלהם מיד!

"תחשוב על הגנב - ממה הוא פוחד? אם אבוא ואגיד לך שיש לי עסקת נדל"ן של 'פעם בחיים', או איזשהו שקר מהסוג הזה, לא משנה מה - אני קודם כל אשאל אותך, אתה מבין דבר מה במשכנתאות? בממונות? ואם תענה לי - הו, אני כל כך שמח שבאת אלי, כי אני ממש לא מבין בזה כלום - אז הגנב יגיד, יופי, בוא נמשיך לדבר! אז הוא ישאל - רב פלוני, יש לכם חברים כאן בעיר? ואתה עונה - לא, איפה, אנחנו בדיוק עברנו לכאן מדרום אפריקה, לא מכירים אף אחד, אשתי ואני - הו אז הגנב יודע שהוא יכול להמשיך! לעומת זאת, אם תאמר - בטח, ההורים שלי מאז ומעולם עסקו בתחום הפיננסי - אז הוא יעזוב אותך, הוא יעבור לחפש קורבן אחר.

"זה הרעיון - לא שהם מפחדים מהילד עצמו, אלא שלא שווה להם להמשיך להתעסק אם ילד שמגיב בצורה הזאת.

"אם הוא רק נגע קצת, רק שם יד על הכתף של הילד… וכאן נכנס העניין העדין, ה'עיידעלה זאך'. אם הילד שלך בא הביתה ואומר: 'הרגשתי לא בנוח'. למה?, 'הוא שם עלי יד', האם הוא נגע בך במקום פרטי? 'לא'. מה הוא עשה? 'שם לי יד על הכתף'. אז מה, נכון? אבל הילד הרגיש לא בנוח כי הייתה לכך סיבה! בדיוק בשביל זה אתם מתרגלים איתם ומחנכים אותם - זה בדיוק הדבר! תבוא אלינו, אתה יכול לספר לנו הכל, כל דבר, יש לך את הזכות המלאה למרחב האישי שלך, ואם מישהו גורם לך לאי-נוחות אתה יכול להתרחק, לצאת מהמקום, לעזוב.

"עוד דוגמא. העברתי פעם שיחה לקבוצה של יותר מ-100 רבנים חרדיים באמריקה, וניסיתי להסביר את הדברים האלה. זה היה לפני 20 שנה. הרגשתי מאוד מאוד לא נוח, זה היה מאוד מביך. הם ביקשו שאסביר מה המשמעות של המושג 'טיפוח המטרה' - מה בדיוק הפוגע עושה? אז עניתי לרב ששאל - תחשבו כמה קרוב אדם הולך להתיישב ליד מישהו אחר אם שניהם נמצאים לבד בבית כנסת, באולם גדול. כמה קרוב הוא צריך להתיישב אליך עד שתרגיש לא בנוח? ושוב - אתם נמצאים לבד במקום הזה. השאלה היא - כמה קרוב בן אדם צריך להתמקם ביחס אליך עד שתרגיש לא בנוח. וזה תלוי בכמות האנשים באותו מרחב. אם המקום עמוס ומלא - אז אנשים יושבים ממש קרוב אחד לשני, זה מובן. אבל אם יש בבית הכנסת חמישה אנשים - מדובר בבית הכנסת גדול - אם מישהו בא ומתיישב ממש לידך, אדם שאתה לא מכיר - אתה תתחיל להרגיש ממש לא בנוח!

"ככה גם הילדים - לפעמים זה דברים קטנים ועדינים ממש, נקודות דקות, שגרמו לילד להרגיש אי-נוחות. גם אתה - אם אתה נמצא במקום גדול, למשל, באולם שמחות - ואני בא ומתיישב ממש לידך - זה יפריע לך! עכשיו לך תסביר דבר כזה - מישהו ישב לידי והרגשתי לא בנוח!".

יש לי שאלה שנוגעת בדיוק בנקודה שהרב מסביר כרגע... הרב אמר שרק 2-3% מהפוגעים הם אנשים רנדומליים שמתעסקים עם ילדים רנדומליים...

"נכון".

אם כך, הרוב המכריע של הפגיעות נעשות או על ידי אנשים שיש להם קשר משפחתי קרוב לילד, או על ידי אנשים שיש להם עמדת סמכות כלשהי כלפי הילד?

"בהחלט".

בייביסיטר, מורה, מדריך, חונך…

"נכון. או אדם נערץ, בעל עמדת כבוד מיוחדת בקהילה".

אז איך אפשר לאזן בין ללמד ילדים לכבד את המורים שלהם - עם כל החשיבות שאנו נותנים לכיבוד האדם המבוגר, כבוד כלפי קרובי משפחה, כיבוד מורים? איך נוכל להגן על הילדים מפני האנשים שאין לנו דרך להבחין…

"שאלה יוצאת מן הכלל! חז"ל לימדו אותנו: 'כבדהו וחשדהו'. תכבד, אבל תהיה חשדני. אנחנו מלמדים את ילדינו לכבד את הזולת, והם צריכים תמיד לתת כבוד - אבל אם מישהו חודר למרחב האישי שלהם בדרך שאינה יאה לו - אם מישהו נוגע בהם באופן פרטי, או עושה דבר שגורם להם להרגיש לא בנוח - הם חייבים לספר להורים שלהם, לא משנה מי זה היה!".

האם צריך ממש לפרש לילד - אפילו אם המורה שלך נוגע בך...

"נכון - זה יכול להיות המורה שלך, המחנך או המחנכת".

להזכיר בפירוש את השמות של המורים, או רק בכללי?

"לא, לא - זה יכול להיות כל אדם! תגידו להם - כל אדם. זה יכול להיות קרוב משפחה שלנו, זה יכול להיות מורה, זה יכול להיות כל אדם - אפילו מישהו שאתם מכבדים, אפילו מישהו שאתם אוהבים! כולם חייבים לשמור על המרחב האישי שלכם.

"אתה יודע - אני אפילו עושה את זה עם הנכדים שלי. אני משחק איתם, מתיישב איתם על הרצפה, עושה פתי מעצמי, אתה יודע - ואני תמיד אומר להם: אם זיידע עשה משהו שלא היה לכם נעים - זה לא אומר שעשיתי משהו לא בסדר, סתם, לא אהבתם, לפעמים ילדים לא רוצים שסבא או סבתא ינשקו אותם, הם מרגישים לא בנוח עם זה - תגידו לי, ואני אפסיק!".

עד היום הלחיים שלי כואבות מכל הצביטות שקיבלתי בתור ילד...

"בתקופה שלי, הם עשו את זה ככה, בכל הכוח - אנשים של פעם, אתה יודע, הם תלשו לך חתיכה מהפה! אז נכון, זה בדיוק העניין. או לשבת על הברכיים. אני אומר לנכדים שלי - אם יש משהו שזיידע עושה וזה גורם לכם הרגשה לא נוחה - או שלא מוצא חן בעיניכם - בבקשה תאמרו לי, ואני אפסיק. ובאמת, הם אמרו לי על דברים רבים! אני לא אוהב את זה, ואני לא אוהב ככה - מעולה, תגידו לי, אני לא רוצה להיות גורם של אי-נוחות! זה הדבר הטוב ביותר שסבים יכולים לעשות - זו מתנה כל כך יקרה!

"הרבה פעמים יש בעיה, כי אתם בתור הורים באים להורים שלכם ומבקשים - אתם יודעים, בובע או זיידע, הוא לא אוהב את זה או את זה - והם עונים: מה זאת אומרת, אנחנו הסבא והסבתא שלהם! אז אתם צריכים להסביר - תראו, זה בדיוק מה שאנחנו מנסים ללמד אותם! זה לא חוסר כבוד. אנחנו מלמדים אותם לחתור לצניעות, לחתור לזכויות היסוד שיש להם, כמו לכל אדם.

"לפעמים, בגלל שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו לכבד, זה הופך לכבוד גורף, כמו שמיכה שמכסה את הכל… אם ילד או ילדה מקבלים שעון חדש, שעון יקר - אתם תגידו להם: 'אנשים עלולים לנסות לגנוב לכם אותו. אתם חייבים לשמור עליו. אל תתנו אותו לאף אחד, לא משנה מי זה - רק לאבא או לאמא'. נכון?".

כאשר הורה נכנס לבית הספר, מהם הסימנים שניתן להבחין בהם ולדעת שזהו בית ספר ששומר על הילדים ומהן 'נורות האזהרה' שצריכות לעורר דאגה אצל ההורים, או לעלות סימני שאלה? הרי לפעמים זה בדיוק האנשים שעליהם אנחנו סומכים יותר מכל אשר בוגדים באמון שלנו. לאילו סימנים עלינו לשים לב?

"מה שקורה הוא - אני לא בקיא במה שקורה בישראל, אבל כאן באמריקה החובה לפתוח בשיח הזה מוטלת על בתי הספר. אני דיברתי עם התלמידים שלי על זה כל הזמן: שיש להם זכות לשמור ולהגן על המרחב האישי שלהם, ואם מישהו בבית הספר חודר אל המרחב האישי שלך, או נמצא במרחב האישי שלך, או אם אתה מרגיש לא בנוח - אתה יכול לדבר על זה איתי, אתה יכול להגיד למישהו מהצוות, אתה יכול לספר להורים שלך. חייבת להיות לבית הספר תכנית מסודרת - איך לדבר עם הילדים על כל זה.

"זו גם שאלה… העברתי פעם שיחה, דומה לזאת שלנו, עם ההורים - איך לדבר עם הילדים שלכם. לא דיברתי ספציפית על הסיטואציה של פגיעה ומוגנות, אלא בכללי, איך לדבר איתם. אז הורה אחד, אמא אחת כתבה לי פתק עם שלוש התנצלויות, ושאלה - בסליחה ובמחילה, איך אני יכולה לסמוך עליכם? היא כתבה בהתנצלות, לא כדי לפגוע, אלא ממש שאלה למעשה. אז אמרתי לה: אם האמון משמעו שאת מאמינה שמה שאני אומר זה מה שאני באמת חושב, שאני בן אדם ישר, שהדעה שלי חשובה ובעלת ערך בעינייך - אז אנא, תאמיני לי. אם לתת בי אמון משמעו שאני יכול לקחת את הילדה שלך בת ה-12 ברכב שלי לסיבוב באמצע הלילה - אז אנא, אל תסמכי עלי! אמרתי בפירוש - אל תסמכי על יענקי הורוביץ'!

"אנחנו נכנסים לצרות בגלל דבר שמכונה 'אפקט ההילה' - HALO EFFECT. כאשר אנחנו מכבדים מישהו, אנחנו נוטים לאפשר לו, או 'להחליק' לו, על דברים שאצל כל אדם אחר היו גורמים לנו להרים גבה מיד. והתשובה היא - אם זה לא יאה, לא במקום, אצל אדם אחד - זה לא יאה ולא במקום אצל אף אדם. זה באמת המסר. נדרש מאתנו מאמץ כדי להתרגל למחשבה הזאת.

"אהיה כנה אתך - אני בן 62, ואני לא דיברתי עם הילדים שלי על כל זה! אמרתי להם בכללי, אבל אף פעם לא כמו שתיארתי לכם עכשיו. הם לא גדלו עם המודעות הזאת, ובגלל זה יש לנו היום את הבעיות שיש. אנחנו יודעים באופן מוכח שאם מחנכים ילדים למוגנות - כמות הפגיעות יורדת. בשנה הראשונה לאחר שהספר שלנו יצא לאור באנגלית, קיבלנו 50 פניות ישירות שבהן ההורים אמרו לנו שהילדים שלהם ניצלו מפגיעה בגלל שהם באו הביתה ודיברו".

וואו…

"ואלו רק ההורים שיצרו אתנו קשר מיוזמתם".

מהו המסר המסכם של הרב לגולשים שלנו - הרי זה נושא מאוד רחב. מה הייתם אומרים להורים, דבר שחשוב ביותר שידעו?

"הכל תלוי בקשר שלכם עם הילדים. הכל תלוי במשפחה שלכם ובמערכת היחסים שלכם עם הילדים. אנא אל תפחידו אותם - כאשר אתם מדברים על זה עם הילדים, אל תפחידו אותם! ידוע לנו בוודאות שאם הילדים מפחדים, הם לא מסוגלים להקשיב. זאת הסיבה שלא הבהלתי אתכם ולא ספרתי דברים מפחידים בשיחה הזאת.

"תלמדו את הילדים שלכם, ותלמדו יותר בעצמכם. דברו עם הילדים שלכם. תרגישו שיש לכם כוח - השיטה הזאת באמת, באמת, באמת עובדת!

"כל הגולשים - אל תפחדו, תהיו מודעים! אל תפחדו, תלמדו את הילדים שלכם שזאת צריכה להיות הנורמה, הדרך המקובלת והתקינה.

"דבר אחרון: אם הייתם מזמינים אותי לסעודת שבת, והגשתם עוף. דמיינו שהייתי מפשיל את השרוולים שלי ותופס חתיכת עוף בידיים! בני כמה צריכים להיות הילדים שלכם כדי שהם יתחילו לצחקק, לשים לב שזה לא תקין? בני כמה - שנתיים, שלוש? לא צריך להיות בן 15 כדי לשים לב לדבר כזה, נכון? הם יודעים מיד - משהו לא בסדר, משהו כאן מוזר!

"כאשר אתם מלמדים את הילדים את היסודות של מוגנות - יהיה להם מוזר אם מישהו יבוא וינסה לחדור למרחב האישי שלהם באותה מידה בדיוק אילו הייתי בא ותופס חתיכת עוף בידיים, אז הם יסתכלו, הם יתחילו קצת לצחקק, הם יפרצו בצחוק ממש - וזה בדיוק מה שהפוגע רואה! ילד אשר בעיניו שמירה על המרחב האישי שלו זה הדבר התקין והנורמלי - ילד כזה מגיב בצורה שנותנת לאנשים בסביבה שלו להבין שמשהו כאן שונה. זה בדיוק מה שמפחיד את הפוגע - והוא פשוט מפסיק ועוזב את הילד הזה לאלתר, מיד".

הרב הורוביץ, תודה רבה לכם על זמנכם!

"אני מקווה שזה יעזור לכולם".

בע"ה, הלוואי והשיחה הזאת תעניק בטיחות לילדים רבים!

"אמן ואמן, זה מה שיקרה".