בשבוע האחרון השתתפתי בכנס מנהלים ארצי של החינוך העצמאי בניר עציון, במרכז הכנס הוקרן סרטון קצרצר עם מרן ראש הישיבה רבי גרשון אדלשטיין שליט"א, בסרטון המנכ"ל ידידי הרב אליעזר סורוצקין מבקש מראש הישיבה עצה לקראת הכינוס החשוב, ראש הישיבה עונה לו בקצרה ובנחרצות, במילותיו המדודות: "אהבת הבריות – מי שאין לו אהבת הבריות לא יכול להיות מחנך, בלי זה אי אפשר ללמד, אי אפשר להעביר כלום".
הרב סורוצקין שואל: מדוע זה דווקא בחינוך? ראש הישיבה משיב: "דיברנו על זה, זו משנה באבות 'אוהב את הבריות ומקרבן לתורה', בלי אהבה אי אפשר להשפיע, אי אפשר לקדם כלום".
הרב סורוצקין שואל למעשה: מורה שמרגיש שהוא לא אוהב תלמיד? ראש הישיבה קוטע את דבריו, ואומר נחרצות: "הוא לא יכול להשפיע! הוא אולי יכול להעביר ידע במתמטיקה, במקצועות, אבל הוא לא ישפיע עליו כלום באמת".
לסיום, קבע ראש הישיבה את המסקנה בצורה ברורה, עדיף לבחור במורה בעל כישורים פחותים לכאורה במישור הלימודי, שיש לו מידות טובות, ומשפיע את החינוך לתלמידים מתוך אהבת הבריות ודאגה כנה לתלמידים, מאשר מורה בעל ידיעות נכבדות, ושיודע 'לתפוס כיתה' עם משמעת כיתתית. וזאת מכיון שההשפעה החינוכית היא רק באמצעות מידות טובות. נדהמתי לראות כיצד דווקא דבריו הקצרים, בפשטותם ובנחרצותם, עושים רושם כביר.
*
לאורך כל הפרשיות של תחילת ספר שמות מודגשות המידות הטובות והיחס אל הזולת של משה רבינו . שהרי דרך ארץ קדמה לתורה.
וכך אנו מוצאים במשה רבינו "ויגדל משה ויצא אל אחיו, וירא בסבלותם". משה גדל בארמון משופע בכל טוב,והוא עוזב את הכל לראות בסבלם של אחיו היהודים! רש"י מסביר את הפסוק: וירא בסבלותם - נתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם. הוא יוצא מאזור הנוחות שלו, והולך להשתתף עם אחיו היהודים בצערם.
המדרש (שמו"ר א,כז) מתאר יותר את ההשתתפות והנשיאה בעול: מהו 'וירא'? שהיה רואה בסבלותם, ובוכה ואומר חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד!
מדקדוק דברי המדרש אנו רואים שישנם כאן שני חלקים, חלק העזרה, וחלק ההשתתפות ונשיאה בעול.
גם אם אתה לא יכול באמת להוציא את הזולת מהצרה שלו, זה לא פוטר אותך מלשאת איתו בעול, להשתתף, להביע שותפות, אמפתיה. עוד לפני שמשה רבינו ניגש לתפקידו להוציא את עם ישראל ממצרים, הוא משתתף איתם בצער, ראשית, בדבריו אליהם: מי יתן מותי עליכם. ואחר כך הוא ניגש בפועל לשאת איתם בעול, נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד!
רש"י מוסיף עוד נקודה: 'נתן עיניו וליבו'. לשים לב, לראות ולהתבונן. וכך מסופר על הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין שימש כמחנך בת"ת 'עץ חיים' בירושלים. והיה עומד בהפסקה מסתכל על הילדים. אחד המורים שאל אותו על מה אתה מסתכל? הזמין אותו ר' אריה להביט יחד איתו. לאחר חמש דקות, שואל ר' אריה את המורה: נו, מה ראית? המורה מספר על דוד שרץ בלי כיפה, יוסי שתלש פרחים ומשה שזרק בוץ. ואז הוא שואל את ר' אריה: ומה אתה ראית? ענה ר' אריה לוין: ראיתי את דוד שהוא רזה, אברר מה קורה איתו בבית, אולי צריך שם עזרה. הבגד של יוסי קרוע, צריך לדאוג לו... ומשה נראה טרוד ולא רגוע, צריך לטכס עצה עם המנהל...
שני אנשים רואים את אותה התמונה, השאלה היא, מה אתה לוקח מזה, על מה אתה נותן את ליבך. משה רבינו מלמד אותנו לתת את הלב אל העם. כך ורק כך ניתן להשפיע. וכפי שהביא מרן ראש הישיבה מדברי המשנה: "אוהב את הבריות – ומקרבן לתורה"!
*
ומכאן, לעולם המעשה... כעת אנחנו בתקופת רישום הילדים לגנים, ליסודי, ועוד מעט גם לחט"ב ולתיכון. כמה אנחנו צריכים לשנן לעצמנו את הבסיס לכל השפעה חינוכית-פדגוגית, אהבה, מבט נכון לצרכי התלמיד, ונשיאה בעול.
מזה כעשרים שנה, מאז שזכיתי להקים את בתי החינוך של רשת "מדעים ויהדות", השתדלתי ובס"ד אמשיך להשתדל לבחור בשביל התלמידים היקרים בראש ובראשונה את הצוות שאוהב את התלמידים, ללא פשרות. כך לעולם לא יתייאש משום תלמיד ותלמידה, ויקדמו אותם בדרכם העולה, עד שיגדלו לשם ולתפארת.
הורים יקרים! זכרו את הכלל, דרך ארץ קדמה לתורה, לפני הכל, מידות ואהבת הבריות. תבדקו היטב עד כמה הצוות אוהב את התלמידים, ומשם תתקדמו הלאה...