המטוס הוא גוש ברזל גדול ומסורבל, שנוסע/טס במהירות גדולה. כאשר הוא נוחת, נוצר - מטבע הדברים - חיכוך גדול בין המטוס למסלול הנחיתה.
ברור לכל בר דעת שחייבים לצמצם את עוצמת החיכוך, אחרת המטוס - חלילה - עשוי להתפרק לחלקים.
והנה אחת הפעולות לריכוך החיכוך (כך שמעתי מהרב החסיד גיא שיחי' מלכא, ששמע זאת מטייס אל-על):
המטוס מגיע בתנועת שיפוע מהירה כלפי הקרקע, רגע לפני המפגש בין המטוס לקרקע, מפעילים הטייסים את עוצמת המטוס כלפי מעלה (באמצעות הטיית הכנפיים כלפי מעלה וכו'). ואמנם המטוס ממשיך את דהירתו הבלתי נמנעת כלפי מטה, עד כדי התנגשות בקרקע. אך מכיון שעוצמת המטוס מכוונת כרגע כלפי מעלה, ההתנגשות בין המטוס לקרקע הרבה יותר עדינה.
כלפי מה דברים אמורים?
בפרשתנו - ויגש - עם ישראל נוחת לתוך גלותו הראשונה, גלות מצרים. המהר"ל מפראג מאריך להסביר (בספרו "נצח ישראל") עד כמה המושגים "גלות" ו"עם ישראל" הם מושגים הפוכים בתכלית. ה"חירות" ("גאולה") טבועה ב-D.N.A של "עם ישראל", והירידה לגלות היא כ"כ מופרכת קשה והזויה.
אי לכך שלח הקב"ה את יוסף למצרים, לרכך את הנחיתה/הכניסה לגלות מצרים. וכפי שמובן בפשטות: עצם העובדה שיוסף הוא ה"משנה למלך מצרים", הופכת את המצב בגלות לנסבל (יחסית) עד כדי כך שבפרשה הבאה כתוב "ויחי יעקב בארץ מצרים", בתוך המיצרים וההגבלות יעקב מוצא מנוחה ושלוה, וכך הוא חי לו טו"ב (17) שנים, שהם היו מבחר שנותיו כמבואר במפרשי המקרא.
זה כמובן מעניק כח שבבוא העת יוכלו בני ישראל לצאת מגולה לגאולה.
מזה נבין את מאמר הכתוב (תהלים פ) "נוהג כצאן יוסף", יוסף הוא הרועה (מעניק המזון הרוחני) של ה"צאן קדשים" בני ישראל, בזמן הגלות.
אך תפקיד נוסף לו ליוסף כדלהלן.
דרכו של הרבי מליובאוויטש בקודש, לדייק דיוקים טכניים, ומהם להפיק רעיונות מהותיים.
והנה שאלה טכנית שככל שמתבוננים בה היא יותר ויותר מעצבנת:
העליות בפרשתנו שלישי ורביעי, שתיהן נחתכון באמצע. שלישי קוטעת את דברי יוסף באמצע דבריו, ורביעי קוטעת את דברי יעקב באמצע דבריו, הנה הציטוט:
בתוך דברי הפיוס אומר יוסף לאחיו: ז "וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִי-ם לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם, לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. (שלישי) ח וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִי-ם, וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם".
כשמודיעים ליעקב את הבשורה המרנינה ש"עוד יוסף חי" אומר יעקב: כז "וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, אֵת כָּל-דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם, וַיַּרְא אֶת-הָעֲגָלוֹת, אֲשֶׁר-שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ; וַתְּחִי, רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. (רביעי) כח וַיֹּאמֶר, יִשְׂרָאֵל, רַב עוֹד-יוֹסֵף בְּנִי, חָי; אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ, בְּטֶרֶם אָמוּת".
והשאלה היא שאלת תם: מה זאת? למה ומדוע החליטו בעלי הקוראים, חכמי ישראל לדורותיהם, לקטוע את דברי המשנה למלך, ודברי הסבא הגדול "ישראל סבא" באמצע דבריהם. (מן הראוי לציין: יש אמנם מנהגים שונים בחלוקת העליות, כמו גם בפרשתנו. ולכמה מנהגים השלישי הנ"ל הוא רביעי, והרביעי הנ"ל הוא חמישי. אבל גם למנהג האחר קוטעים את הדברים - דברי יוסף ויעקב - באמצע).
הרבי כהרגלו לא מסתפק בשאלות טכניות, הוא מוסיף עוד כמה שאלות בתוכן הדברים כמו לדוגמא:
יוסף מתאמץ להתפייס עם אחיו שמכרו אותו, וכך הוא מנחם אותם: "ה וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה: כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִי-ם לִפְנֵיכֶם. ו כִּי-זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ; וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים, אֲשֶׁר אֵין-חָרִישׁ וְקָצִיר. ז וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִי-ם לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם, לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. (שלישי) ח וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִי-ם, וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם"
שימו לב לסתירה בתחילת דבריו (פסוק ה) "וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי" בסוף דבריו (פסוק ח) "וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִי-ם"?
בעומק יותר: אם בפסוק ח יוסף בא לנחם את אחיו, הוא היה צריך לומר זאת מתחילה "לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִי-ם", ואיך זה מתקשר להמשך דבריו "וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם"?
מזאת ועוד מסיק הרבי שתפקידו של יוסף הוא בשניים:
א. לתת עוצמה רוחנית לבני ישראל היורדים מצרימה.
ב. לרכך את עוצמת הגלות והסיאוב המצרי.
והם שתי משימות שונות בתכלית, הראשונה היא כלפי פנים, מעין "משרד הפנים" הדואג לעניניים הפנימיים בעם ישראל הגולה. השניה היא כלפי חוץ מעין "משרד החוץ" של העם היהודי הגולה בתוככי הממלכה הגדולה בעולם של פעם.
המשימה הראשונה:
נשים לב שהשבטים "בני ישראל" היו רועי צאן, ולא בכדי. רועה צאן הוא איש פשוט הפורש מחברת האריסטוקרטיה, הוא מחלל בחליל ויש לו הרבה זמן לומר תהלים (כמו דוד מלכנו בשעתו). זו היתה גם תרבותם של האבות, לפרוש מכל התככים הפוליטיים המטופשים והמרופשים, ולחיות בשלוה בדרך האמונה שה' מנהל את העולם ו"כל מה שקורה הכל הוא עושה", לטובה.
לא כן יוסף, דרכו בקודש להכנס לתוך המישור הפוליטי, בעולם התרבותי הכי מפותח אז, ושם להציע את רעיונותיו היהודיים. בדרכו זו הוא פועל על כל ממלכת הנילוס לעשות ברית מילה, ולהחליש את "כח התאוה".
כדי לצלוח משימה כזו, להשאר יהודי אדוק, בתוך תוככי ה-ממלכה המצרית. כאשר אתה משנה למלך - זה עוצמה שהשבטים לא הכירו, לא היו מסוגלים לעכל שזהו יוסף הצדיק. וכפי שהתורה העידה בפרשת מקץ "ויכר יוסף את אחיו, והם לא הכירוהו". אפילו יעקב (כביכול) לא תפס בהתחלה את עומק מעלתו של יוסף.
עמידתו של יוסף בכל הניסיונות, החל - מאשת פוטיפר, המשך - היותו שמח בכלא ומעודד אנשים לא עוזב את האמונה ולא מש שם שמים מפיו, כלה - בהיותו המשנה למלך שלא מוותר על אדיקותו היהודית.
זה היה הקדימון לגלות, זה נותן את הכוח לעם ישראל "הבאים מצרימה" בפרשתנו לצלוח את כל יסורי הגלות ולהשאר אדוקים במסורת. על שום זה נקרא "נוהג כצאן יוסף".
ומתוך הדברים הנזכרים לעיל באים אנו למשימה השניה:
בהיותו משנה למלך החליש יוסף את עוצמת ההסתאבות המצרית, אם זה בברית מילה ואם זה במיעוט העבודה זרה (ואין כאן המקום להאריך).
מזה נבין את הקטיעה של דברי יוסף:
בשלב הראשון מציין יוסף לאחיו, אל תעצבו שמכרתם אותי הנה, יצא מזה הצלה גדולה - הצלתכם מהרעב של שבע שנות הרעב, "וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִי-ם לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם, לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה". (הרבי מסביר שיש כאן שילוב בין מזון גשמי, הצלה גשמית - "שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ". ומזון וכוח והצלה רוחנית - "וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם, לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה").
עד כאן היקף פעילות "הפנים" של יוסף.
כאן יש עצירה. שלישי.
ומעתה ענין חדש. "וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם (כמו: לא בשבילכם) שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִי-ם וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם".
כלומר: כעת מדובר על פעילות "החוץ" של יוסף, כיצד ה' שלח אותו להשפיע כלל האנושות באמצעות "וַיְשִׂימֵנִי (ה') לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם".
ומזה נעבור לסיבת הקטיעה בתוך דברי יעקב:
"וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, אֵת כָּל-דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם, וַיַּרְא אֶת-הָעֲגָלוֹת, אֲשֶׁר-שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ; וַתְּחִי, רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. (רביעי) כח וַיֹּאמֶר, יִשְׂרָאֵל, רַב עוֹד-יוֹסֵף בְּנִי, חָי; אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ, בְּטֶרֶם אָמוּת".
הדבר הראשון שיעקב מזהה "אֶת-הָעֲגָלוֹת", וכפי שרש"י וחז"ל מציינים: סימן מסר להם שבשעה שפרש יוסף מאביו עסקו בפרשת "עגלה ערופה".
משמעות פרשת "עגלה ערופה" היא זו: כאשר מוצאים חלל (הרוג - מי שניתק את הקשר שלו מאלוקים חיים) נופל בשדה (בגולה שם נמצא "עשו איש שדה"), על זה מצווה התורה "ויצאו זקניך ושופטיך.. " תפקידם של הרבנים וזקני ישראל לתקן את המצב, לקרב את הנופלים, ולוודא שלא יפלו. לספק להולכים בדרך מזון שתיה ולויה (כידוע שהתורה נמשלה למזון "לכו לחמו בלחמי" ולמים "אין מים אל תורה").
מפני שיוסף הולך ופורש מעם יעקב, לימדו יעקב פרשה זו. וזהו הסימן ששלח יוסף לאביו להוכיח שפרשה זו לנגד עיניו. וכי הוא לא נפל בשדה… (לא באשת פוטיפר ולא בחוסר אמונה ועצבות בכלא).
זה אמנם שימח את יעקב, אך דרגה זו הכיר כבר יעקב, שהרי גם הוא "עם לבן (הרשע) גרתי ותרי"ג מצות שמרתי" (ולא למדתי ממעשיו הרעים). אך…
מכאן עובר יעקב לתובנה השניה:
"רַב עוֹד-יוֹסֵף בְּנִי, חָי" רב - "הרבה ממני". גם בהיותו שליט על כל ארץ מצרים ועדין עומד בצדקותו, דרגה כזו לא הכיר יעקב.
ומכאן ההוראה שמסיק הרבי עבור דורנו:
להפיץ מזון רוחני לכל בני ישראל בדורינו, בכל מקום שהם נמצאים "בשדה".
ובנוסף: לעסוק בהפצת שבע מצוות בני נח, בדרכו של יוסף (הרבי מציין ששמו הראשון של חמיו, הרבי הריי"ץ, הוא יוסף). ובזה גופא שפועלים על אומות העולם זה פועל באופן עקיף גם על רבים מבני ישראל "הבאים מצרימה" (יורדים לחו"ל, ומחפשים להתבולל) שיהיה נחיתה רכה.
ודווקא ע"י הפצה זו בדרכו של יוסף, פועלים ש"יוסף ה' לי בן אחר". שגם ה"אחר" היהודי שנתלש מכל סממן ל חיים יהודיים, גם הוא נוסף על צד הקדושה. וזה מזרז אתהגאולה האמיתית והשלימה.
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com