אחד מן הדברים המופלאים בפרשתנו - מקץ - שיוסף הורה ופעל על כל תושבי האימפריה המצרית ("ארץ הנילוס") לעשות ברית מילה.
למה? מדוע הורה יוסף למצריים ("כושיים" "בני חם" כפי שמוכנים בל' חז"ל וברש"י) לעשות ברית מילה?
דבר נפלא יתרחש מחר בבתי הכנסת, עם ישראל יוציא שלושה ספרי תורה. שבת, ראש חודש, חנוכה. המספר שלוש מורה על "חזקה", הוי אומר: השבת נקבל אנו כח חזק ("חזק חזק ונתחזק") מהתורה הקדושה.
מכיון שעומדים אנו בעיצומם של ימי חג החנוכה, ועל פי דברי השל"ה שהחגים קשורים לפרשת השבוע, שֹומא עלינו לקשור את אור החנוכה לאור התורה שבפרשה.
זכורני כד הוינא טליא (כאשר הייתי טלה (- צעיר)) היינו אומרים בהלצה, מה הקשר בין פרשת מקץ לחנוכה? מק"ץ ראשי תיבות מ'צאו ק'ד צ'מן (כידוע בהברה ספרדית קוראים את האות צ' ס'דיק…)
ואמנם הלצה היא זו, אך כפי שנהוג לומר: "בכל צחוק, יש קצת צחוק". ואם יש בצחוק (רק) "קצת צחוק" זה אומר שבכל צחוק יש "הרבה מן האמת והרצינות". הצחוק הילדותי לקשור את חנוכה עם פרשת שבוע באמצעות שמן (מק"ץ - מ'צאו ק'ד צ'מן) נולד מרעיון עמוק שמתבטא בשמנוניות של השמן.
בשיר של חנוכה ("יונים נקבצו עלי") אומרים אנו כך: "בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים".
חנוכה הוא חג של שמן, הנמשך על פני שמונה ימים. וזה מיד מזכיר לנו את "שמונה ימי מילה", וכידוע שאחת מגזירות היונים היתה לא לעשות ברית מילה.
כידוע, ג' גזירות גזרו היונים "שבת" "מילה" "חודש" וסימנך (ראשי תיבות) שמ"ח. היהודי קשור להקב"ה הן במעגל השבועי הן במעגל החודשי והן בגופו הגשמי, ובזה היא שמחתו, שמחת הנפש הקשורה באלקי הנצח.
שבת נקראת בתורה "ברית עולם" "ושמרו בני ישראל את השבת לדורותם - ברית עולם", כך מצות המילה היא "בריתך שחתמת בבשרנו" ומתוך הבריתות הללו עתידים אנו להתחדש כמו הלבנה, גם לאחר חושך של גלות ארוכה ושחורה. ולא לחינם מצות קידוש החודש היא המצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל. במצוה זו מתבטאת התמצית של ההיסטוריה היהודית - מתכסית ונגלית ושוב מתכסית ושוב נגלית, כאותה לבנה המקבלת אורה מן החמה וכידוע שהקב"ה נמשל לשמש כמאמר הכתוב "שמש ומגן הוי' אלוקים".
נחזור לפרשתנו, יוסף הוא המלך של מצרים. מבאר הרבי מליובאוויטש שיוסף כמלך, הוא ראה את כל אזרחי מצרים עבדים שלו, וההלכה קובעת שכאשר יש ליהודי עבד עליו למול אותו. כך כתוב כבר בסוף פרשת לך לך אצל אברהם שכל בני ביתו ומקנת כספו "נימולו איתו". שם אכן מדובר בעבדים ממש של אברהם, והחידוש כאן שיוסף מצד היותו מלך החשיב את המצרים לעבדיו, וזה למרות שהוא רק משנה למלך.
זוהי אכן תעוזה יהודית ללא ספק, יוסף הצעיר (בן שלושים היה במולכו על מצרים) לא התחשב ב”פוליטיקלי קורקט". זה אמנם לא היה מקובל במחוזות "ארץ הנילוס" לערוך ברית מילה, אך הוא לא התחשב בדעת הקהל, והורה להם לעשות ברית מילה. הרבי מציין שיוסף הורה זאת (לעשות ברית מילה) מהרגע הראשון שמלך, אך לא היה לו עדיין את הכוח הנדרש כדי להכריח אותם לעשות זאת בפועל. וכאשר הגיעו "שבע שנות הרעב" כאשר העם שיווע ללחם, יוסף פשוט הציב להם עובדה: או תמולו או תמותו (ברעב).
אצלינו - עם ישראל - עושים את ברית המילה ביום השמיני, כי הברית מסמלת את הקשר שלנו למה שמעל הטבע. הספרה 7 מורה על הגבול, העולם נברא בשבע ימים, הספרה 8 מורה על מה שמעל הטבע. יוסף בדרכו חקק חוק שיגרום לתושבי האימריה המצרית למול, ובכך הוא שיעבד את האימרייה החזקה בעולם ("המשבירה בר לכל הארץ בשנות הרעב”) לאידיאל היהודי הרוחני שמעל הטבע.
כעבור שנים, עת מלכה בעולם מלכות הרשעה היוונית בעולם היא ניסתה לעשות את ההיפך ולפעול על היהודים שלא יעשו ברית מילה. אך היהודי עשוי הוא מחומר אלוקי (כפי שלמדנו בימים האחרונים בתניא קדישא: "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוק ממעל ממש"), גם הגוף החומרי של היהודי "קודש הוא" ובתוכו שורה ה"בריתך שחתמת בבשרנו". היהודים לא התפעלו מגזירות היוונים והמשיכו למול "עליך הורגנו כל היום" - "זו מילה".
וכשנצחו מלכות בית חשמונאי (ודורשי רשומות מציינים: ח-ש-מונאי, חשים את השמונה) "בני בינה, ימי שמונה קבעו".
בשבת פ' מקץ תשנ"ב ציין הרבי שכאשר שומע יהודי את המילה "מקץ" מיד תופס הוא וצועק: 'אהא' זה מרמז על "קץ הימים וקץ הימין" (קץ הימים - סוף הגלות. קץ הימין - התחלת הגאולה. כי ידוע ש"קץ" הוא מלשון קצה, ולפי רש"י קצה הוא סוף, אך ה"אבן עזרא" מציין שיש קצה שהוא התחלה).
וממילא, בעמדנו בשבת מקץ ראש חודש חנוכה עומדים אנו בסימן של שמן שמנוני שמונאי. משיח הוא אחד מן ה"שמונה נסיכי אדם" (סוכה נב:) ונקרא בתואר משיח ע"ש המשיחה "בשמן קדשי משחתיו".
ומיד תופסים אנו שהנה הגיע הזמן "להתחדש כמותה" בגאולה האמיתית והשלימה.
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com