במורד הכביש הצר והארוך המחבר בין 'רבבה', ההתיישבות הדתית במרכז השומרון, ל'עמנואל', נעה מכונית טרנזיט חדשה, עושה את דרכה להדלקת נר חנוכה ביישוב החרדי שהוקם כתקווה הגדולה של המגזר.
זה היה בליל רביעי של חנוכה. במושב הנהג ישב אברהם יעקובוב, חסיד חב"ד מתושבי היישוב שעלה מדושנבה שבטג'יסטן בגיל 14, ולפרנסתו עבד כשרברב ביישובים הנושקים לעמנואל. לצדו ישב ידידו, שבאותו יום סייע לו בעבודתו, ירמיהו סאלם הי"ד, גם הוא מקורב לקהילת חב"ד ביישוב. בעבור סאלם אלו עתידות להיות הדקות האחרונות בחייו.
מה שהתרחש באותו לילה, השבוע לפני עשרים שנה בדיוק, טלטל את היישוב החרדי ואיים על התרחבותו והתפתחותו. במורד הכביש, בסביבות השעה 18:00 בערב, התפוצצו שני מטעני צד רבי עוצמה, משולבים בכדורי מתכת ומסמרים, שאותם הטמינו חולייה בת שלושה מחבלים שתכננו לפגוע ביישוב. האבטחה באזור באותם ימים הייתה דלילה, אולי אפילו אפסית.
אוטובוס קו 189 של חברת דן, שהכיל נוסעים רבים ולא היה ממוגן ירי, נפגע. מיד לאחר הפיצוץ הגיחו מצוק סמוך המחבלים שהמתינו, והחלו לירות לעבר האוטובוס ולעבר מכוניות נוספות שנסעו על הכביש, בהם מכוניתו של יעקובוב. נהג האוטובוס, אחוז תבהלה, המשיך בנסיעה מהירה עד הכניסה ליישוב.
במהלך הפיגוע המחריד נרצחו עשרה יהודים ועשרות נפצעו, בדרגות שונות. הזרוע הצבאית של ארגון הטרור חמאס לקחה אחריות בתוך זמן קצר ונשיא ארצות הברית בוש שיגר גינוי חריף ותמך בתגובה ישראלית. זה היה פיגוע קשה שהותיר את חותמו על היישוב למשך שנים רבות.
כביש הדמים
השבוע, חזר יעקובוב יחד עם רב קהילתו אל אותם ימים מטלטלים בין חיים למוות. זה קרה ביוזמת מפגש של שבועון 'כפר חב"ד'. הוא נס מהלך, יעקובוב. לרגעים הסיפור שלו נראה תלוש מהמציאות, בלתי אפשרי. איש לא האמין שישרוד. במרכז הרפואי בתל השומר, שאליו הובהל במסוק כאשר גופו מנוקד מקליעי אקדח, כבר התכוננו לגרוע מכל.
גם אם יתעורר, הרהרו אז הרופאים - כך גילו את אזניו בשלבים מאוחרים יותר, הנזק יהיה בלתי הפיך. אבל הוא, כמדלג מעל כללי הטבע, הפתיע את כל המעורבים: במשך כמה ימים שכב מורדם ומונשם. כשהתעורר, פתח במסע מאתגר שבסיומו למרבה התדהמה הצליח בתוך כמה חודשים להתרומם על שתי הרגלים הפגועות וללכת.
שרשרת הניסים מלווה אותו עד היום. עדיין הוא לא החלים לחלוטין. למרות השנים הרבות שחלפו, הפציעות האנושות שחווה עוד ניכרות על גופו. לא כל הקליעים הוצאו מבשרו. אבל הוא בוחר להתמקד בעתיד. חרף התחזיות הקודרות, נולדו לו עוד שלושה ילדים אחרי הפיגוע. את הזמן שברשותו - וגם את הסיפור הניסי והחריג שלו - הוא מנצל בשנים האחרונות, כמו חסיד חב"ד חדור מטרה, ל'מבצע תפילין' - להציע ליהודים שיניחו תפילין.
מבטו יוקד. שתי פאות מסתלסלות בשתי צדדיו. את הדקות המזוויעות שבהן שכב פצוע אנושות, בהכרה מעורפלת, מדמם בין חיים למוות, מביט למחבל צמא הדם בעיניים, הוא זוכר היטב, על אף מרחק השנים.
"בהתחלה", הוא סיפר השבוע, "הכביש היה מאוד שקט אני לא זוכר ששמעתי משהו חריג. כמה מאות מטרים לפני הכניסה ליישוב הבחנתי לפתע מחפצים זרוקים על הכביש, תחילה ברדיאטור, אחרי זה בצמיג גדול של אוטובוס".
• אפשרות שמדובר בפיגוע ביו"ש עברה לך אז בראש?
"לא. החשש היחיד שעבר לי בראש היה שמשאית התדרדרה בכביש החשוך ובתוך כך החלקים הללו עפו ממנה".
• בשלב הזה מה עשית?
"הרגשתי צורך להתקשר למשטרה ולדווח על כך. לקחתי את הטלפון ובאתי להתקשר".
זה היה השלב שבו המחבל צמא אדם נפגש עם שני החסידים הצעירים, שישבו במכונית.
כך שחזר יעקובוב: "בעודי מחזיק במכשיר הטלפון, סאלם השם יקום דמו, העובד שלי שישב לידי,
היסה אותי והתחיל לומר לי: 'יורים עלינו, יורים עלינו' תוך שדוחף אותי שמאלה. לפתע ראיתי אור ענק מולי והתחלתי לשמוע צרורות של יריות. המחבל שעמד משמאל החל לירות עלינו. אני חטפתי כדור בכתף ואיבדתי את ההכרה".
הרכב איבד שליטה והמשיך לנסוע לבד בכביש כמעט שש מאות מטר, עד שנתקע בהר והתהפך על צדו השמאלי - הצד שבו ישב יעקובוב. "זה בפני עצמו נס גלוי של הקדוש ברוך הוא", הוא אומר. "סטייה קטנה, והרכב יכול היה ליפול לוואדי, והייתי נמחץ במקום. גם אם הרכב היה נופל על הצד השני ככל הנראה לא הייתי שורד בחיים, כי אז הייתי חשוף למחבל שירה".
הרעש מההתהפכות הרכב גרם ליעקובוב להתעורר. המחבל, היחיד שנותר לאחר ששני חבריו נמלטו מהזירה, נשאר בכביש והחל התקרב אל הטרנזיט ההפוך, נחוש לסיים את מלאכתו השטנית. "המנוע של האוטו עוד פעל", משחזר יעקובוב, "ונכנסתי לפחד שעוד רגע הוא יידלק מהירי ויתפוצץ. רציתי לכבות את המנוע. ניסיתי להזיז את היד הימנית שלי, לקרב אותה אל המפתח, אבל גיליתי שהיא משותקת מהירי, מפורקת".
בשלב הזה צרור יריות נורו לעבר הרכב. ירמיהו סאלם ספג עשרים ואחת כדורים ונהרג. "אני עוד הייתי בהכרה, ראיתי את המחבל מנסה לחדור עם האקדח שלו את חלון הרכב אך לא מצליח. במקום זאת הוא התרחק מעט כדי לירות בי מרחוק ולפגוע. כדורים נוספים פגעו בי. יצא שהעובד שלי ירמיהו שכב עליי וחסם לי את הדם שניגר מהכתף. אני זוכר שנגעתי באצבעות שלו ושמתי לב שהם קרות. אז התחדדה לי ההבנה שהוא מת, הבנתי שגם מותי כנראה קרוב".
המחשבות רצו בראש. אלו היו רגעים מצמיתים שהוא אינו מסוגל לשכוח. "זעקתי לקדוש ברוך הוא, 'ריבון העולמים, אם אתה לוקח אותי, תיקח אותי כמו רבי עקיבא וכמו עשרה הרוגי מלכות, אם כבר למות שיהיה על קידוש השם'. אמרתי לעצמי, 'כל החיים עבדתי קשה, לא הספקתי ללמוד תורה כראוי, אם אנצל ממה שקורה כאן אשב ואלמד תורה'. חשבתי על המשפחה שלי, על תשעת ילדיי, על החתונות שעתידות להם, על הגידול שלהם.
"אני זוכר שברגעים הללו נזכרתי פתאום ברבי שלי, הרבי מליובאוויטש שאותו מעולם לא פגשתי פנים אל פנים, ציירתי את דמותו הקדושה עומדת מולי, מניפה את היד. בכל הזמן הזה המחבל עוד ירה. קראתי שמע ישראל כמו שמעולם לא זעקתי, לא לפני זה ולא אחרי זה. פניתי לקדוש ברוך הוא, זעקתי, 'תציל אותי'. ואז איבדתי שוב את ההכרה".
כדור נוסף פגע בראשו של יעקובוב. במשך זמן ארוך הוא נשאר ברכב, מדמם, חסר הכרה. בינתיים כוחות מג"ב הגיעו לזירה וגרמו למחבל לעזוב את הרכב ולהתמקד בהם. החייל הראשון שירד מהג'יפ נפגע ונהרג. חייל נוסף שיצא נפצע, והמחבל ירה בו שוב ושוב, בניסיון לוודא את הריגתו. בחסדי שמים הכדורים לא חדרו והחייל ניצל. כעבור פרק זמן נפגש עמו יעקובוב בבית הרפואה, במפגש מרגש. החייל השלישי הצליח להימלט מהמחבל אך נותר מאז בטראומה. בינתיים רכב משטרה הגיע ודרס את המחבל. הוא המשיך לירות עד שחיילים ניטרלו אותו לחלוטין.
תהליך שיקום מפרך
יעקובוב היה מאחרונים שחולצו מזירת הפיגוע המדממת. כששיחזרו בפניו הרופאים את הזמן הרב, נצח במושגים רפואיים של פרפור בין חיים למוות, שחלף מאז שנפגע ועד שהגיע אל המרכז הרפואי, הוסיפו כי זה בלבד היה סימן בעבורם שכבר לא יצליח לשרוד. בשל היותו לכוד ברכב ההפוך, שדלתותיו סגורות, נדרשו המחלצים לציוד מכני כבד בכדי לחלץ אותו. היו מהמחלצים ואנשי הרפואה בשטח שסברו כי במצב שנוצר עדיף להתמקד בפצועים שיש להם סיכוי רב יותר לשרוד ולחיות מאשר בו. יעקובוב מתאר כי הוא זוכר במעומם את דקות הנצח הללו, שהלכו והתארכו. הוא התעורר אז אחת לכמה דקות לזמן קצר, נושם בקושי, עד שהכרתו שוב אבדה.
רק אחרי כארבעים וחמש דקות, כשגופו מנוקב מקליעים, הודות להתעקשותו של רופא צבאי שנכח בזירה, חובר יעקובוב לחמצן והובהל אל מנחת המטוסים כשמצבו מוגדר אנוש. הימים הבאים היו קריטיים. לאשתו אמרו הרופאים כי לא נותר לו עוד זמן רב לחיות. הוא עבר סדרה של ניתוחים שבהם נלחמו על חייו. בינתיים בקהילה החב"דית ביישוב התגייסו למענו. ארגנו כינוסי תפילה ובקשה להתעוררות רחמים.
מוצאי שבת, שלושה ימים אחרי הפיגוע, הכרתו של יעקובוב חזרה אליו. כעבור יממה זיהה את הסובבים אותו. "ליד המיטה שלי עמד חבר שלי", הוא מספר, "חיים שווארץ מצפריה. פניתי אליו וביקשתי ממנו, מיד כשהתעוררתי, שיביא לי קופת צדקה וספר חת"ת. הוא היה בשוק".
החת"ת, ספר המאגד חומש תהלים תניא שהודפס בברכתו של הרבי מליובאוויטש זי"ע, הפך עבור יעקובוב למגן אישי, כזה שעתיד ללוות אותו בכל תחנות שיקומו. כשהגיע לבית הכנסת לראשונה אחרי הפיגוע, כעבור לא מעט חודשים, בליל שבת, כשהוא יושב על כיסא גלגלים ורגליו משותקות, הדבר היחיד שעשה היה ללמוד את שיעורי החת"ת (שיעורים יומיים בחומש בתהלים ובתניא שתוקנו בידי אדמו"רי חב"ד). ביום ראשון שלאחר מכן, כך לדבריו, התחיל להרגיש תחושה ברגל.
עובדת היותו צועד על שתי רגליו היא חולייה אחת, מרכזית, בשרשרת הניסים שליוותה אותו. "אני זוכר שאמרתי לרופא, עוד בתחילת התהליך, שאני בטוח שיום יבוא והוא יראה אותי צועד על שתי רגליים. הרופא הביט בי, במבט קצת מזלזל, ואמר לי, במילים הללו: 'אני ארבעים שנה במקצוע, מה שאני אומר זה מדויק, ולך אין סיכוי ללכת, אתה לא מבין ברפואה'. עניתי לו שאני לא מתיימר להבין ברפואה אבל יש לי רבי שנותן לי ברכות ואני מאמין שיום יבוא ואלך על רגליי. כמה חודשים לאחר מכן כאשר התחלתי ללכת, הוא בדיוק עבר בבית הרפואה - אני זוכר את זה היטב - וכשנתקל בי סובב את ראשו לאחור במבט נדהם והביט בי. אחרי כמה דקות קרא לי למשרד, ואמר לי: אתה הרסת לי ארבעים שנה של לימודי רפואה, היום הבנתי שאולי אני באמת לא מבין כלום".
במבט לאחור, נזכר יעקובוב בהשגחה פרטית שאירעה לו בשבוע שבו חל האסון. "יומיים לפני הפיגוע", הוא מספר, "בא אליי לבית חבר קרוב ואמר לי, 'למה שלא תבדוק את התפילין ואת המזוזות שלך, שהן כשרות'. בהתחלה התווכחתי איתו, ובסוף הסכמתי. אמרתי לו: 'קח תבדוק'. בלילה שלפני הפיגוע קיבלתי את תוצאות הבדיקה והתברר שהתפילין שלי היו פסולות. האות נ' באחת המילים הייתה כמו האות כ'. אמרתי, 'וואו, שלוש עשרה או ארבע עשרה שנה הנחתי בהם בלי לבדוק'. הבוקר של הפיגוע היה פעם ראשנה שהנחתי את התפילין אחרי הבדיקה, כשהן כשירות".
למרות הזמן הרב שחלף, יעקובוב עצמו, כך נראה, עדיין לא עיכל את הניסים הגלויים שחווה. "אני כל יום מתבונן בסיפור שלי", הוא חותם את זיכרונותיו, "וזה ניסים שאי אפשר להסביר. אני פשוט צריך להודות לקדוש ברוך הוא על כל רגע ורגע של חיים. העובדה שאני קם בבוקר, ומצליח לעבור ולהסתובב, ולהציע לאנשים להניח תפילין, היא נס בפני עצמו. הניסים בלתי נגמרים. נס חנוכה האישי שלי".