כמובן בפרשתנו - פרשת וישב - "יוסף הצדיק".
"ויתן שר בית הסהר ביד יוסף את כל האסירים אשר בבית הסהר ואת כל אשר עשים שם הוא היה עשה" (לט. כב.)
רש"י על אתר מציין את דברי אונקלוס: "הוא היה עשה" - "כתרגומו במימריה הוה מתעביד". דהיינו שהכל היה נעשה על פי דברי יוסף.
כלומר: אל תחשוב שהפירוש בפסוק "הוא היה עושה" את מה שכולם עושים, לא ולא. הפוך מה שכולם עושים, "הוא היה עושה".
יוסף בתוארו החדש מסתובב בין חדרי הכלא ומעלה את המצב רוח של החבר'ה. וכאן מגיעה שאלת המיליון דולר (!!!)
איך יוסף הצליח להיות שמח בכלא?
ובהקשר שלנו: איך יכול האדם להיות שמח בכל מצב נתון?
והנה תקציר חייו של יוסף:
התייתם מאמו בגיל 6!
אחיו הגדולים שונאים אותו.
יש לו חלומות גדולים ש'קצת קשה' לממש אותם.
אחיו מוכרים אותו לעבד.
הוא מטייל בין שוקי עבדים שונים.
(מדינים. סוחרים . ישמעאלים. פוטיפר. ר"ת פסים. רש"י).
הגברת מתחילה איתו.
והנה הוא יושב בכלא כבר עשר (!) שנים, על לא עוול בכפו.
ועדין הוא - טופח על מנת להטפיח - שמח על מנת לשמח...
והנה הוא פוגש אותם - את שרי פרעה - זועפים בכלא ועצובים, "מדוע פניכם רעים היום", איך הוא ככה שמח? ועוד משמח אחרים?
מנין לו את הכוחות?
לכאורה השאלה היא עליו, איך הוא שמח? ולא עליהם, למה הם עצובים?
והתשובה פשוטה ביותר:
יוסף יודע שהוא בשליחות!
בכל הזדמנות הוא זוכר את המשלח - אבא יעקב.
גם כאשר גברת פוטיפר התחילה אותו, "ואין איש בבית", הוא רואה את אבא יעקב (רש"י), ומיד "וינס ויצא החוצה".
הוא מאמין בהשגחה הפרטית - שם שמים שגור בפיו (רש"י) - ובכל מצב הוא יודע שזה תפקיד ושליחות.
כשמתרחש משהו הוא לא חושב על עצמו.
מה קרה לי? מי עשה לי?
אלא
איך אפשר לעזור? איך אפשר לתקן?
מה אבא רוצה שאעשה עכשיו?
איך אפשר לקדש שם שמים?
כשבנאדם לא חושב על עצמו
אלא על הסובבים אותו.
כשבנאדם לא שואל: מה אני צריך?
אלא: למה צריכים אותי?
הוא פשוט לא עסוק בעצמו.
וכאשר הוא לא מרוכז בעצמו, אז הוא לא מונח בצרכים האישיים שלו, וככה הוא שוכח מהצרות של עצמו,
ונהיה "שמח"!
כדי שזה יקרה - צריך פשוט להתמלא בתחושת "שליחות".
(כמבואר גם, ובאופן עמוק יותר, בדבר תורה של שבוע שעבר, פרשת "וישלח", כאן באתר כיכר השבת)
וכדי להיות "שליח"
צריך להתקשר ל"משלח"
"כי הוא - הצדיק - הנותן לך כח לעשות חיל" כמ"ש "וצדיק באמונתו יֶחַיֶה".
[במאמר המוסגר: אמנם בפסוק כתוב "וצדיק באמונתו יִחְיֶה", ובזה היתה אחת המחלוקות בין תלמידי הרב המגיד ל"בעל התניא" שהם דרשו "אל תקרי (וצדיק באמונתו) יִחְיֶה אלא יֶחַיֶה" והיינו שהצדיק יכניס הרגש של אהבה ויראה בעבודתו של היהודי, ו"בעל התניא" סבר שלא כך, הצדיק יתן לחסידיו רעיונות (מה שמכונה היום בשפת אנשי המקצוע והפסיכולוגיה: כלי עבודה) והם יתבוננו ויעבדו בכח עצמם.
אבל, כמובן וגם פשוט שגם בשיטת החב"ד יש את ענין ההתקשרות לצדיק, והצדיק משפיע ונותן כוחות אמנם בדרך קצת שונה. ויעויין בספר המאמרים מלוקט חלק ד מאמר ד"ה "רני ושמחי בת ציון" (השייך להפטרת שבת חנוכה), שכדי להיות במעמד ומצב ד"רני ושמחי", כלומר: כדי להיות שמח, צריך להיות "בת ציון". "ציון" זה הצדיק ו"בת ציון" היינו התלמיד של הצדיק, כלומר: שע"י התקשרות לצדיק "בת ציון" זוכים להיות במעמד ומצב ד"רני ושמחי".
"בת" - בחינת ביטול ומקבל מהזכר המשפיע "ציון".
"ציון" - בחינת הצדיק שאינו אלא ציון סימן ומורה דרך עבור היהודי המנווט בעולם ומחפש את הדרך "העולה בית א-ל"]
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com