ספר בראשית כידוע איננו ספר סיפורים בעלמא, אלא הוראות עמוקות מלמדות ומשניי חיים ותפיסה, בתוך בניית האומה ויסודותיה שזורים תשתיות האמונה והבסיס האיתן שעליה יוצק ברבות העיתים עם מקבלי התורה, עם סגולה, עם לבדד ישכון, עם מלומד בניסים וניסיונות, עם השואף לעולם מושלם של לתקן עולם במלכות ה' יתברך- יכרו וידעו!
אם כנים הדברים הרי שכל מילה בספר בראשית מהווה פנינה ויסוד עוצמתי בקיום של ההמשכיות המתוארת וכבר כתב זאת הנשר הגדול הרמב"ם, גם פסוקים הנראים לנו כחסרי תוכן כגון אלופי עשיו הינם מלאים בקדושה וסודות התורה עד בלי די.
בעיון בספר בראשית נצא שהתורה חוזרת שש פעמים על התרחשות שהיא פחות נעימה לשיח ובוודאי בהיכלי התורה והקדושה, אך הם כתובים בתורה:
שלוש פעמים נאלצים אברהם ויצחק לעזוב את ביתם בגלל הרעב לגרר ולמצרים, בכל שלושת המקרים הבעל ירא פן ירצחו אותו וייקחו את אשתו לארמונו של השליט/הרודן, בכל המקרים הם נאלצים לשקר שזוהי אחותם, ובכל המקרים הם מתגלים בסופו של דבר בשקרם, מחויב המציאות שלולא שהם חשו בסכנה גדולה האבות הקדושים לא היו משקרים.
במקרה הרביעי אצל לוט בסדום, לוט מוצא לנכון להציע לאנשים המקיפים את ביתו לקחת את בנותיו הלא נשואות לעשות בהם כרצונו, ורק התערבות המלאכים מצילה את בנותיו של לוט מאלימות סדומית קלאסית.
במקרה החמישי דינה בת יעקב נפגעת ע"י שכם בן חמור, שמעון ולוי נאלצים להרוג את כל העיר בשביל להציל אותה.
במקרה השישי יוסף הצדיק מותקף על ידי אשת פוטיפר וכשהוא נמלט ממנה היא הופכת את הקערה על פייה ויוסף נכנס לבית האסורים כאשם.
התורה לא מביאה סיפורי דברים בעלמא, ספרי אגדות ישנם לרוב ומי שרוצה להפוך את התורה לספר מעשיות בלבד רצונו לעקור את המחויבות האישית הנגזרת מהוראות אלו כדרכם של הנוצרים, ושלכך חובה עלינו להבין מה רצון התורה בסיפורים אלו אודות רגעים מביכים יותר ונעימים פחות בהיסטוריה היהודית.
לעיתים גולשים אנו לשיח ודיון אודות שאלת מוסריות במקרים המתרחשים, אך דומה כי שאלת המוסריות קיבלה גוון חוקי מודרני, אחת הטענות הנשמעות היא "מוסריות איננה נמדדת במעשה של האדם בינו לבין עצמו הנעשה בהסכמות אלא רק אם יש נפגעים כתוצאה מכך או דברים שאינם חוקיים" זאת אומרת אדם יכול לעשות מעשה שבתפיסה התורנית יהודית גובל בניאוף ומעלה, אך עדיין המעשה יהיה מעשה שאיננו פוגע במוסריות ושלכך "אין זה מעניינו לדון בזה" אנו עסוקים רק במעשים הלא מוסריים ע"פ החוק והמדד העכשווי.
ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא – התורה לפני שנים רבות ידעה היטב שיום יבוא ואנשים נבונים יאמרו סברה זו, ושלכך חזרה ולימדה אותנו שש פעמים את המוסריות המתבקשת מהיהודי וקל וחומר מאדם המשפיע על סביבתו, כלומר האימון הנשמר בין אנשים הינו בסיס לקיום כל דבר גם אם המעשה שייעשה מחוץ למסגרת לכאורה עומד בקריטריונים המוסריים לכאורה, אימון זה הוא בסיס האנושות ובוודאי של מובילי ומשפיעי דרך – ועל אלו באו ללמד שלושת האירועים הראשונים של אברהם ויצחק.
הגנת האב על ילדיו זהו איננו צעד מוסרי או חסד, אלא צעד הורי בסיסי הנדרש כרישיון הורי, הורה שלא יכול להגן על ילדיו ולגדלם בתנאיי הגנה ראויים חסר בדמות ההורה שבו עד כי דומה שאיננה קיימת כלל, אב שפוגע בילדיו פגיעה כזו המצלקת את הגוף והנפש גם יחד, ראוי להיכלא אל מאחרי סריג ובריח עד יום מותו, ראש מעוות שכזה אין לו מקום עוד בחיי החברה, הוא מסוכן למשפחתו ומסוכן לחברה, כאשר לוט מוסר את בנותיו להמון העם המסתער על ביתו, הוא מוציא עצמו מכלל הגדרת אב, והמשך מעשיו ידועים ומפורשים בתורה ללא המשך נוסף המספר על חייו מלבד סיפור המערה, בזה הוא חותם את דמותו בתורה- אבא שכזה.
הצורך להוריד את הפראק וההמבורג ואת גינוני הכבוד ולהפוך לאיש מלחמה הנלחם על קדושת ילדי וילדות ישראל הנפגעים הינו צורך ברור שהתורה מלמדת אותנו בפרשת וישלח בסיפור של שמעון ולוי היוצאים להילחם על כבוד אחותם המזולזל ובעיקר על הניצול הסדיסטי של רשע מרושע, אין מקום של כבוד ולא של הערכה ולא של יחסי ידידות עם חוליגאן כמו שכם בן חמור המנצל את בת יעקב.
דומה כי סיפורו של יוסף הצדיק סוגר ומאחד את כל הסיפורי חיים הללו גם יחד, יוסף יתום צעיר, נמצא לבדו במצרים, פגוע ממשפחתו שמכרה אותו בעד נעלים, שבור ומרוסק נפשית, זקוק ליחס של אהבה וחמלה של מילה טובה דמות אימהית או אבהית, וברגע שהוא זוכה לזה ומגיע לבית של פוטיפר הוא מנוצל ברוע שאין כדוגמתו, זהו הניצול הציני והמושחת ביותר, לקחת נער עברי במצב כזה הזקוק לחמלה ומילה טובה, מי יאמין לו מול אשת פוטיפר החזקה?? וכך באמת קורה הרודנית האכזרית ממשיכה להסתובב בביתה ולספר לכולם שהנער העברי פגע בה.... כאשר האמת הפוכה לחלוטין, אבל את זה רק בורא עולם ויוסף הצדיק יודעים.
יוסף לא נשבר, יוסף ממשיך בדרכו על אף הצלקת וניסיון הפגיעה, ואולי אדרבא דווקא מצב זה מביא אותו בסוף להיות משנה למלך, ואת אשת פוטיפר מי זוכר בכלל... אבל הקב"ה מתזכר את יוסף לאורך כך חייו בנושא זה, לפי המובא בפרקי דרבי אלעזר אסנת אשת יוסף, אימם של אפרים ומנשה שכל ילדי ישראל מתברכים בהם בכל ליל שבת, אסנת זו הייתה ביתם של שכם ודינה... יוסף זוכר וחי ויודע שהוא הגיע לגדולה ולשידוך יהודי בתוככי מצרים עם רקע של סיפורים שאסור לשכוח אותם.
כל אלו שוכנים כבוד בתוך ארון הקודש, בספר התורה הקדוש, ומתזכרים אותנו שבוע אחרי שבוע על הצורך ללחום את קדושת המוסריות על פי ערכי התורה, על הצורך לשוחח על הפוגעים ולהיות עם הנפגעים, ולהבין שסוף דבר הכל נשמע!
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין