רובנו מצפים בקוצר רוח לבואו של חנוכה. בנוסף למהותו של החג עם ניצחון האור על החושך והרוח על החומר, אנחנו זוכים למפגשים משפחתיים וחברתיים, ולהפוגה בת שבוע בתוך שגרת החורף הארוכה, אולם שבעה סוגי אנשים עלולים לסבול בחג ואף להמתין בקוצר רוח לסיומו.
אבא לא בבית
בשגרת היומיום הם עוד איכשהו הסתגלו למצב, אבל באירועים מיוחדים ראש המשפחה חסר להם במיוחד. השמש שוקעת, החנוכייה ניצבת על יד החלון אך השנה אבא לא ידליק את החנוכייה.
אמא מציתה גפרור ביד רועדת, ומנסה להדליק את שרביט ההדלקה, אך לפתע היא מאבדת שליטה על הלב הגועש ופורצת בבכי. הילדים שעד כה עצרו בעד דמעותיהם, מצטרפים לכאב הגדול ובוכים יחד אתה. כעבור כמה דקות היא מצליחה להתעשת. היא מציתה את האש בשנית, ובקול מוצף מדמעות היא משרבבת את ברכות ההדלקה.
היא בורחת עם הילדים לגינה, רחוק ככל האפשר ממוקד הבעירה, אולם הגינה הריקה רק מדגישה להם את הכאב הנורא. מאחד החלונות הסמוכים בוקע קולו הסמכותי של אחד השכנים. הם שומעים אותו מברך בקול ובנעימה, כשהוא מוקף בילדיו האהובים שספק רב אם הם יודעים להעריך את האושר שנפל בחלקם.
ישבה בדד
היא יושבת על הספה וכל כך מרחמת על עצמה. היא מתגעגעת לימים הטובים שבהם היא זכתה לשבת יחד עם בני משפחתה, להתענג על החום והלהט שמייצרות הלהבות המרצדות, ולהתמסר למשפחתיות החמימה. אולם נישואיה החפוזים שעלו על שרטון, יחד עם הרצון להתנתק מהסביבה המכאיבה והבלתי מקבלת, גרמו לה לשכור יחידת דיור קטנה בפאתי שוק 'מחנה יהודה' בניסיון לייצר חיים משל עצמה.
עכשיו היא גרה לבד. היא רכשה עבור עצמה שמן ופתילות, הדליקה את הנרות ופרסמה לעצמה את הנס. מבעד לחלון היא שומעת את התגרים מכריזים על מרכולתם בטון שמרגיש לה כמו חילול החג. היא כל כך מתגעגעת לחום המשפחתי, לשירת המלאכים של אחיה הקטנים, ולזיופיה המתוקים של אחייניתה בת השלוש. היא מרגישה עזובה ובלתי רצויה, והיא מלאת כעס על כל האנשים השלווים שגרים על ידה ולא שמים לב למצוקה הגדולה שלה.
לפתע היא שומעת דפיקות בדלת. מחול השדים שמערער אותה נעצר לרגע, והיא רואה אישה ירושלמית כבת שבעים עטופה בשביס לבן: "הבת שלי ילדה, הנכדים הגיעו הערב, ואני ממש לא מצליחה להשתלט. תוכלי לעזור לי לשמור עליהם?".
היא עולה בשמחה לביתה של השכנה, משחקת עם הילדים, ומרגישה כל כך שייכת. כשהן נפרדות השכנה אומרת לה ש"אם כבר נהיינו חברות אשמח מאד אם תבואי לביתי בקביעות", ושביב של תקווה ממיס את ליבה השבור.
יום יבוא והיא תדע שהאישה הירושלמית תכננה להזמין אותה להדלקת נרות חנוכה הרבה לפני שהבת שלה ילדה. היא תבין שהשכנה ראתה את מצוקתה והחליטה לסייע לה בדרך מכבדת. היא לעולם לא תשכח את כאב הבדידות שמי שלא טעם אותו לא יבין במה מדובר, וגם כשהיא תשקם את חייה ותבנה לעצמה חיים חדשים, היא לעולם לא תתעלם מכל האנשים השקופים שהסביבה מעדיפה להתעלם מהם.
הדחוי חברתית
הוא חש שאף בחור בישיבה לא אוהב אותו, וכשהוא פותח את הפה הוא מרגיש שכולם כועסים על שהם נאלצים להקשיב להבלים של בחור פחות שכמותו. בדרך כלל הוא מצליח לשמור על הפה שלו ולדבר כמה שפחות, אך קשה לומר שאין לו מעידות. הוא גם בורח מאירועים חברתיים, כשהוא מרגיש שכולם מביטים בו בזעם על כך שהוא הורס את האווירה בעצם נוכחותו.
אולם בחנוכה הוא לא יכול. החג המפחיד הזה מלא בסיטואציות חברתיות שקשה להתחמק מהן. הוא לא ישכח כיצד בשנה שעברה הוא הצליח לתפוס מקום טוב במתקן החנוכיות הישיבתי, במקום הנצפה ביותר. אולם נחום, שהגיע ברגע האחרון ולא מצא מקום, עקר את חנוכייתו ממקומה ואמר לו ש"בחורים כמוך בכלל פטורים מהדלקה".
מרוב מבוכה הוא העדיף לחכות עד שכל הבחורים ידליקו, ורק לאחר שאחרון המדליקים עזב את המקום הוא הדליק את חנוכייתו בפאתי ארון ההדלקה, תוך שהוא שומע מאחורי גבו מישהו אומר ש"הטיפוס המוזר הזה תמיד חייב לעשות הכל אחרת".
גם בקרב משפחתו הוא לא בדיוק רווה נחת. אין לו מושג למה. הוא כל כך רוצה לדבר ולמצוא חברים, אולם משהו שהוא לא מצליח להבין גורם לאנשים להתחמק מחברתו.
הוא מקווה שהשנה חנוכה יעבור כמה שיותר מהר, כדי שהוא יוכל לשוב ולהיצמד לספרים, שגם אם הם שונאים טיפוסים שכמותו, לפחות אין להם את היכולת לומר את זה בקול.
חנוכה בבית החולים
הוא שוכב במיטת בית החולים, ובמקום להריח את ריח השמן הבוער הוא מריח את ריחו הכואב של בית החולים. חודשיים בלבד חלפו מהאשפוז הראשון, והוא הספיק ללמוד שהכאב הוא תושב קבע במקום. הוא שוכב במיטתו מיוסר, בקושי מסוגל להרים את הראש מהכרית, כשהוא שומע את המילה 'חנוכה' מכל הכיוונים.
לו הוא רק היה עכשיו בביתו, ניצב מול חנוכיית הכסף כשתשעת ילדיו מקיפים אותו כמו מלך בגדוד, מלווים את ברכתו ב"אמן" מתנגנת. הוא מהרהר באפסיות האדם מול רצונו של הבורא, ולא מצליח לעצור את הדמעות שזולגות על זקנו הלבן. שנים שהוא לא בכה, אבל הגעגועים לבית ולחיים שהוא כל כך מכיר ואוהב מתפרצים ממנו.
מתנדב צעיר ניגש ומציע לקחת אותו לחדר האוכל להדלקת נרות. הוא מסייע לו לעבור לכיסא הגלגלים ומגלגל אותו לאתר ההדלקה. שולחן קטן וחנוכיית מתכת פשוטה עומדת עליו. סביבם עשרות כסאות גלגלים. בחור צעיר מדיי עומד שם ומברך על החנוכייה, המנגינה זרה לו, וההגייה שהוא כל כך רגיל אליה חסרה לו מאד. הוא מקווה שימי החנוכה יעברו כמה שיותר מהר.
רחוק מהבית ומהלב
הוא כל כך היה רוצה להיות בחנוכה בארץ הקודש, אבל החיים לא אפשרו לו את זה. כל כך הרבה שנים שהוא חיפש את החצי השני שלו. כל כך הרבה שנים של תבוסה צורבת, של היעדר מעמד חברתי ושל חוסר השתייכות. שגרת החיים הכאיבה לו כל כך, שהמטפלים הרגשיים עמם נועץ הציעו לו לנסוע לתקופה קצובה לחו"ל, לנקות את הראש מהחיים שכל כך מכאיבים לו.
הוא נכנס לחדרו, ניגש אל החנוכייה הניצבת בפשטות על השולחן, אך הוא לא מסוגל להדליק אותה. הלב שלו קפוא. "מי ירגיש את האור שאני מדליק בטבורה של יגוסלביה"? הוא שואל את עצמו. "אני היהודי היחיד ברדיוס של כמה מאות ק"מ מכאן", חודרת מחשבה למוחו, שגורמת לו להבין עד כמה הוא בודד בעולמו של הבורא.
"תדליק כי חז"ל תקנו שגם אנשים שנמצאים לבד ידליקו נרות" הוא אמר לעצמו, "להאיר את האור שלך חשוב לא פחות מלהאיר את האור של הסובבים אותך. אולי כשתצליח להפנים אם זה תתקרב למציאת השידוך", הוא אומר לעצמו מעודד, ומדליק את נרות החנוכה.
אשתו מדליקה עבורו
הוא לא מפסיק להביט בנרות הדולקים והעיניים שלו בוערות. הוא מביט בחנוכייה מפוחד, והזכרונות לא עוזבים אותו. הוא מדמיין בבעתה את הרגע שבו האש תבקע מבעד לחומות הזכוכית והבית כולו יתלקח. הוא יתפוס את רחלי שלו ביד אחת ואת מוישי בידו השנייה, ויצא לחצר האחורית, כשהוא מפלס את דרכו מבעד לעשן הסמיך.
לאחר שעברה חצי שעה מהדלקת החנוכייה, הוא מבקש מאשתו לכבות את הנרות - הרב אמר לו שבריאות הנפש שלו חשובה יותר מהידור מצווה, וכל עוד והחנוכייה דולקת הוא לא מצליח להירגע.
הוא לא נולד ככה. כשהוא היה ילד הוא אפילו אהב לשחק באש, ואמא שלו תמיד הקפידה שלא להשאיר גפרורים בהישג ידו, אולם עברו כבר חמש שנים והוא עדיין לא מסוגל לראות חנוכייה דולקת.
כשזה קרה, הוא עוד היה בחור ישיבה. ארון העץ הוצב בפתח הישיבה ועשרות חנוכיות הוצבו עליו. הוא הדליק את נר ההדלקה מברך בנעימה מסלסלת את הברכות, כשלפתע הוא רואה את החליפה שלו בוערת. הוא הסיר את החליפה במהירות, מתעלם משאגות הבהלה של חבריו לישיבה, והחל להתגלגל על הרצפה בכדי לכבות את מכנסיו וחולצתו. מאי שם הגיע בחור אחראי ובעט בו עד שהאש כבתה מגופו תוך שהיא ממשיכה לבעור בארון העץ על שלל חנוכיותיו.
הוא יודע שהפחד שלו לא הגיוני. הוא כבר יודע שאת חבילת צמר הגפן שממנה הוא הכין פתילות חשוב להרחיק מהאש, אך כל זה לא עוזר לו: כשהוא רואה חנוכייה בוערת הוא נכנס לחרדות שלא עוזבות אותו עד לכיבויה המוחלט של החנוכייה.
הקופאית הצדיקה
היא קופאית באחת מרשתות המזון הגדולות. המחוגים מתקדמים לעבר צאת הכוכבים, אולם היא יודעת שהשנה היא לא תזכה לראות את אבא שלה מדליק נרות. בתוך ליבה היא עדיין נערת סמינר, היא סיימה לקרוא את כל המאמרים של הרב פינקוס על חנוכה, ודרך האוזניות התחובות באוזניה היא שומעת את קולו המהדהד של אחד המרצים הידועים, מדבר על ההבדל שבין תרבות יוון לדרך התורה.
היא מרגישה כל כך לא קשורה לאווירת הסופר. היא מעולם לא חלמה שבחורת סמינר שכמותה תעבוד יחד עם אחמד מהמשלוחים, ועם איברהים מהקצביה - אולם המציאות חזקה מכל דמיון. מאז שאמא שלה חלתה ואבא שלה לא הצליח להתמודד עם החובות המטורפים שהצטברו, היא הבינה שהגיעה שעתה להחזיר לאמא שלה מעט מהכרת הטוב הכבירה שהיא חשה כלפיה. אמא שגדלה אותה על אהבת תורה יוקדת, ושחברה אותה לתורה ולמצוות.
"מעניין מה אמא הייתה חושבת אם היא הייתה רואה אותי פה, בקופה שעל יד איציק עם הכיפה הקטנה", היא חושבת לעצמה. "היא בטח הייתה מבינה את המצוקה הקשה ואת הצורך הנואש בלהביא כסף הביתה, והיא בטח הייתה חושבת שצדקתי כשהסכמתי לקחת את המשמרת שכוללת את שעות הדלקת הנרות", היא מקווה.
"גברת, תזדרזי, לא כל היום לפנינו", מתפרץ עליה אחד הלקוחות. "אנחנו צריכים להדליק נרות, ואתם צריכים להתחשב ולעבוד מהר יותר", הוא לא יורד ממנה.
היא מגיעה לקצה הסיבולת שלה, והבכי מתפרץ ממנה ללא שליטה: "אנחנו צריכים להדליק נרות - ואתם צריכים להתחשב", המילים האלו צורבות אותה. "אתם", היא מגלגלת את המילה על הלשון. היא נוטשת את משמרתה ועולה לחדר העובדים. היא לא תראה את אבא שלה מדליק נרות הערב, היא מקריבה את הרגעים הכל כך אהובים עליה בשביל לעזור לאבא שלה לפרנס את המשפחה, וככה אנשים מסתכלים עליה? עוד מעט היא בשידוכים, ומי ירצה להתחתן עם הקופאית מהסופר?
יד רכה מונחת עליה, מבעד לדמעות היא רואה את הקופאית הראשית: "תשטפי את הפנים, ותרוצי הביתה להספיק את הדלקת נרות החנוכה", היא אומרת לה, ותוחבת בידה מעטפה עם כמה שטרות: "האיש הזה ביקש לשלוח לך דמי חנוכה".
האם החנוכה הזה האנשים שסביבנו יצליחו לשמוח? האם נשים לב לכאבם של האנשים השקופים, אלו שנמצאים בתחתית המעמד החברתי? האם נמצא את הדרך להגיע לליבם של הסובלים ולשמח אותם? רק אם זה יהיה מספיק חשוב לנו!