1:
״ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא״
יעקב בן ששים ושלוש והולך במצוות אביו למשפחתה של רבקה הנמצאת בחרן כדי לחפש שידוך, בדרכו לשם בוחר יעקב לעשות עצירה בבית מדרשם של שם ועבר כדי לעשות שטייגען רציני בטרם יתחתן, ונשאר שם ארבע עשרה שנה כדי ללמוד תורה.
לאחר ארבע עשרה שנה כשהיה בן שבעים ושבע יצא מהבית מדרש לכיוון חרן כמצוות אביו, ועל יציאה שניה זאת כתוב פה בפסוק ״ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה״
כשהגיע יעקב לפתחה של העיר חרן התחרט בלבו על שלא עצר בדרך להתפלל בהר המוריה, מייד סב על עקבותיו והגיע לעיר לוז.
כשראה את זה הקב״ה, עקר בשבילו את הר המוריה מירושלים עד אליו לעיר לוז.
הקב״ה רוצה שיעקב ישאר לישון שם ולצורך זה עושה שהחמה תשקע לפני זמנה.
יעקב נעמד להתפלל שם ערבית, לאחר מכן אוסף שתיים עשרה אבנים סביב לראשו, בדרך נס הן נהיות לאבן אחת, יעקב מניח את ראשו על האבן, ובפעם הראשונה מזה ארבע עשרה שנים שהוא ישן שנת קבע.
עד עכשיו, כשלמד תורה בבית מדרשם של שם ועבר היה מתנמנם בדרך עראי תוך כדי לימוד התורה.
2:
״ויקץ יעקב משנתו״
כתוב במדרש, אמר ר׳ יוחנן, אל תקרי משנתו אלא ממשנתו.
שואל המהרז״ו (ר׳ זאב וולף איינהורן)מדוע משנים את המילה הפשוטה הכתובה - משנתו להסבר אחר - ממשנתו? מאיפה חז״ל לקחו את זה?
ומתרץ שהמילה משנתו מיותרת.
אצל פרעה כתוב ״ויקץ פרעה״, אצל שלמה כתוב ״ויקץ שלמה״, אם כן מדוע פה כתוב ״ויקץ יעקב משנתו״?
אם ״ויקץ״ בטוח שמשנתו, ומדוע מוסיפה פה התורה אצל יעקב את המילה ״משנתו״?
לכן המדרש אומר אל תקרי משנתו אלא ממשנתו.
ומפה לומדים חז״ל שמי שהולך לישון כדי לקום בבוקר ללמוד תורה, גם השינה שלו נחשבת כלימוד תורה.
אדם כזה שחי בשביל לימוד התורה, כשקץ משנתו, הוא בעצם קץ ממשנתו, כי גם השינה שלו נחשבת כלימוד תורה.
עכשיו יובן מה שאומרים בקריאת שמע על המיטה לפי נוסח עדות המזרח בברכת ״המפיל״, ״ותן חלקי בתורתיך״, כי לכאורה קשה הרי ברכה זו לא קשורה למי שהולך לישון, אלא יותר למי שמתעורר ומתחיל יום חדש.
אבל לפי הסבר נפלא זה אפשר להבין ש״תן חלקי בתורתיך״, זכה אותי ללכת לישון במטרה לקום רענן ללימוד התורה.
3:
כתוב בגמרא במסכת שבת שכשבא מלאך המוות לקחת את נשמתו של דוד המלך, לא הצליח לקחתה כיוון שהיה דוד המלך עוסק כל היום בתורה, וכשאדם לומד תורה כנראה שאין אפשרות לקחת את נשמתו.
מה עשה מלאך המוות? עלה על עץ בחצר ביתו של דוד ונענע אותו חזק.
כששמע דוד המלך רעש חזק זה, פסק מלימודו ויצא החוצה לבדוק את מקור הרעש, וברגע זה שפסק מתלמודו הצליח מלאך המוות לקחת את נשמתו.
ושואל החפץ חיים זצ״ל, מדוע היה צריך לעשות תחבולה דרך רשרוש העץ, מדוע לא לעשות זאת כשדוד ישן? או באמצע ארוחה?
ולפי זה מתרץ החפץ חיים שאדם כמו דוד המלך, כשהולך לישון זה כדי שיוכל ללמוד תורה כשיקום.
וגם כשיושב לאכול, זה כדי שיהיה לו כח ללמוד.
אם כן אחד כדוד המלך, כל עשרים וארבע שעות היממה שלו נחשבות כולן כלימוד תורה, ולכן היה חייב מלאך המוות לגרום לו לפסוק מלימודו לרגע קט.
לפי הסבר זה נבין גם את מה שכתוב במשנה בפרקי אבות (ד׳ יב׳) ״ר׳ מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והוי שפל רוח בפני כל אדם, ואם ביטלת מן התורה, יש לך בטלין הרבה כנגדך״
אם אדם מבטל תורה, אז גם שנתו נחשבת ביטול תורה וגם כשהוא אוכל או עוסק בשאר דברים, הכל נחשב ביטול תורה, ולכן אמר ר׳ מאיר ״אם ביטלת תורה, יש לך בטלין הרבה כנגדך״.
4:
״ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש״
הגמרא במסכת ברכות (כו:) אומרת: ״תניא, יעקב תיקן תפילת ערבית שנאמר ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, ואין פגיעה אלא תפילה שנאמר (ירמיהו ז) ואתה אל תתפלל ואל תפגע בי.
ולכאורה קשה, אם יעקב תיקן את תפילת ערבית, מדוע היא תפילת רשות ולא תפילת חובה כשחרית ומנחה שתקנו אברהם ויצחק?
וראיתי בספר ״תורה תמימה״ שמסביר לפי מה שכתוב בגמרא בעירובין (ס״ה.) אמר ר׳ אלעזר הבא מן הדרך אל יתפלל שלושה ימים שנאמר ״ואקבצם אל הנהר הבא אל אהוא ונחנה שם ימים שלושה ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם״.
פסוק זה מדבר על המסע הגדול שהוביל עזרא מבבל לכיוון ארץ ישראל, וכשהגיעו למקום חניה, לא היתה מיושבת עליו דעתו של עזרא להתבונן מי הם ההולכים לצדו, ורק לאחר שלושת ימים כשנח מטרחת הדרך הצליח במשימה.
מפה לומד ר׳ אלעזר שאדם שבא מטורח הדרך, אסור לו להתפלל שלושה ימים.
אם כן לפי זה אפשר להבין שיעקב שהגיע במסע מבאר שבע ללוז, תפילתו היתה תפילת רשות כי מעיקר הדין אינו צריך להתפלל שלושת ימים.
ואם הגמרא אומרת ששם תוקנה תפילת ערבית, אפשר להבין מדוע היא תפילת רשות.
(חשוב להביא כאן את דברי הריטב״א שאומר שהלכה זו היא רק בדורות ההם שהיה ליבם נכון, אבל עכשיו בין כך ובין כך אין מכוונים ומוטב שלא תתבטל התפילה. עכ״ל.
את התפילה המיוחדת עם ריבוי הכוונות שהיו רגילים אז, אי אפשר היה לעשות במשך שלושה ימים שלאחר מסע.
אך בדור שלנו, כנראה שרמת הכוונות בתפילה שלנו היא לא כזאת מיוחדת עד כדי כך שאי אפשר לעשותה אחרי שבאים מהדרך. וכך אכן נפסק בהלכה)
בברכת שבת שלום
עמירן דביר (דבורקין) הלוי