פתיחה
בפרשת השבוע כותבת התורה, שכאשר יעקב ירד מארץ ישראל אל לבן בארם, נדר שאם אלוקים יהיה איתו ויחזור בשלום כפי שהבטיח לו, אזי יעשר את כל אשר לו. הפרשנים התקשו בלשון הפסוקים, מדוע התנה יעקב את נתינת המעשרות בכך שיחזור בשלום, והרי הובטח לו שוודאי כך יקרה!
רש''י (ד''ה אם), כנראה בעקבות דברי הגמרא במסכת ברכות כתב, שאכן לא בהכרח יעקב ישוב בשלום על אף הבטחת הקב''ה, כיוון שיש חשש שהחטא יגרום לכך שההבטחה לא תמומש. כיוון שונה מופיע ברמב''ן (שם) שכתב, שהלשון 'אם' במקרה זה אין הכוונה בלשון תנאי, אלא כתוצאה שתקרה בעתיד. כלומר, כאשר אשוב לביתי בשלום, אתן מעשרות מכל מה שיש לי, ובלשונו:
''אם יהיה א-להים עמדי: לשון רש"י, אם ישמור לי הבטחות הללו שהבטיחני. וטעם התנאי, שלא יגרום החטא. יתכן עוד על דרך הפשט שאין הספק בדבר, אבל בכל העתיד יאמר הכתוב כן, כמו עד אשר אם עשיתי, וכן ואם יהיה היובל לבני ישראל (במדבר לו ד), אם יבא העת שיהיה התנאי אז יתקיים המעשה, כלומר בבואו.''
בעקבות הבטחתו של יעקב לעשר את כל אשר לו, נעסוק השבוע בשאלה האם חובה על אדם להפריש מעשרות מרווחים. כמו כן נראה, כאשר מפרישים האם יש להפריש מכל הרווחים, או רק לאחר ההוצאות הבסיסיות, כמו שכר דירה, מזון וכדומה. עוד נעסוק בשאלה בה עסקנו בעבר (ואתחנן שנה א'), האם הבטחת הגמרא 'עשר בשביל שתתעשר' נוהגת גם במעשר כספים.
בגדר החובה להפריש
האם חובה להפריש מעשרות? התורה בפרשת ראה (יד, כב) כותבת, שיש חובה לעשר את כל תבואת השדה היוצאת מהשדה כל שנה, ומדובר במצווה דאורייתא שנוהגת גם היום, אך כפי שראינו בעבר (קרח שנה א') יש שאינם נותנים מתנות ללוי בזמן הזה, בגלל הערעור על חזקתם. כאשר התורה כותבת שחובה לעשר, היא דנה בתבואה, ונחלקו הפוסקים מה הדין לגבי כספים:
א. התוספות (תענית ט ע''א ד''ה עשר) כתבו, שכשם שיש חובה לעשר תבואה - כך יש לעשר כספים. ראייה לדבריהם הביאו מדברי הספרי הלומד מכך שהתורה כתבה שיש לעשר את כל תבואת השדה, חובה לעשר כל רווח שהוא.מדברי התוספות לא ברור האם מדובר בדרשה גמורה, אך נראה שלשיטתם החובה לעשר כספים היא מדאורייתא כמו בתבואה[1].
ב. המהרי''ל (סי' נז) כתב שמדובר בחובה מדרבנן, וככל הנראה הבין שמדובר באסמכתא בלבד, וכן פסק הנודע ביהודה (יו''ד סי' עג). הדובב מישרים (ב, פד) טען שנפקא מינה ביניהם לתוספות תהיה, האם עניים מחויבים גם במעשר כספים. לשיטה הסוברת שהחובה מדאורייתא, התורה לא חילקה וחייבה את כולם, לסוברים שהחובה מדרבנן, חכמים לא חייבו את מי שאין לו, ובלשונו:
''לפי הנראה מתוספות בתענית נראה שהוא מתורה, אם כן יש לומר שגם עני מחוייב לתת כמו מעשר עני, כמבואר בש''ס בחולין דף קלח. אולם כפי שהכריע הב''ח (= כפי שנראה בהמשך לא כך סבר הב''ח) דאינו אלא מדרבנן, בוודאי רבנן לא רמו (= הטילו) עליה חיובא יותר מצדקה, דמבואר בסימן רנא דרק ביש לו פרנסה הוא מחוייב.''
ג. הב''ח (יו''ד שלא) חלק וסבר, שאין כלל חובה להפריש מעשר כספים - לא מדאורייתא ולא מדרבנן, וכן פסקו להלכה אחרונים רבים וביניהם השבות יעקב (ב, פה) והפתחי תשובה (יו''ד שלא, יב). עם זאת יש להעיר, שרבים מהם כותבים שנהגו לתת מעשר כספים - ובמקרים אלו הם מחויבים להמשיך במנהגם, אלא אם כן יבטלו המנהג בפני שלושה.
כיצד יתמודדו עם דברי התוספות בתענית, כפי שהעיר על הב''ח החוות יאיר? ראשית כפי שראינו בעבר, על אף שיש סוברים שאין לחלוק על הראשונים, רבים חולקים וסוברים שניתן לחלוק על דבריהם, וייתכן שכך סובר הב''ח. שנית, גם אם הב''ח סובר שאין לחלוק על דברי הראשונים, המהר''ם מרוטנבורג (סי' עד) סובר שמדובר במנהג בלבד, והמהר''ם היה ראשון.
עוד יש להוסיף, שברור לפי שיטתם, שאדם הנמצא במצב כלכלי דחוק, או בחובות וכדומה - פטור ממעשר כספים, שהרי טרם אדם משתדל לקיים דברי חסידות וצדקה, הוא צריך לדאוג לעצמו ולפרנסת ביתו (ויתכן שאפילו אין צורך בהפרת נדרים לצורך כך, כי מסתמא נדר על דעת כך שייתן מעשרות רק במקרה בו מצבו הכלכלי יאפשר זאת).
כיצד מפרישים
למעשה, רוב האחרונים נקטו שעל אף שחשוב וטוב לתת מעשרות, לא מדובר בחובה גמורה. השלכה לכך תהיה, שניתן יהיה לפרוע חובות המוטלות על האדם במעשרות שהוא נותן. למשל, חובה על אדם לפרנס את בניו עד גיל שש, לאחר מכן מדובר בפרנסה בתורת צדקה. לדעת הב''ח, מעיקר הדין מותר יהיה להשתמש בכסף המעשרות לשם כך (אך עיין ערוה''ש יו''ד רמט, ז).
כיצד יש לחשב את סכום המעשרות שיש להפריש? אין מחלוקת בין הפוסקים, שהמעשרות שאדם מפריש, אינם כוללים את שכר הברוטו שלו, כלומר השכר שמרוויח לפני שניכו לו את המס. דנו הפוסקים בשאלה, האם מנכים מהשכר ממנו צריך לתת את המעשרות, גם את הסכום שמשלמים על החשמל, מים והוצאות הבית:
א. בהגהות כנסת הגדולה (יו''ד רמט, א) הבין מדברי הירושלמי הכותב שיש להפריש מעשרות מהרווח, שגם הוצאות על אוכל וכדומה אינן נחשבות הוצאות, והרווח הוא הסכום הנקי שאדם מכניס ל'עובר ושב' שלו בכל חודש. יוצא שלפי שיטתו, לרוב האנשים החובה להפריש מעשרות בכל חודש מסתכמת אולי במאות שקלים בודדים. ב. ערוך השולחן (שם) חלק וכתב, שהוצאות ביתו של אדם אינן כלולות ברווחים שלו, ויש להפריש גם מהן מעשרות.
מקור הדין
שאלה המשלימה את הנדון עד כה היא (בה נפגשנו בעבר בדף לפרשת ואחתנן שנה א'), האם דווקא במעשר תבואה הותר לנסות את הקב''ה ולראות האם מתעשרים מכך (כפי שמתירה הגמרא במסכת תענית), או שהותר גם במעשר כספים הגמרא בתענית (ט ע''א) מציגה שיחה בין רבי יוחנן לתינוקו של ריש לקיש בעניין מקרים בהם מותר לנסות את ה'.
התינוק דרש מהפסוק 'עשר תעשר' בפרשת ראה (יד, כב), שמי שעושה כהלכה ומעשר מתבואתו לעניים, מתעשר בעקבות כך. לא זו בלבד שהוא מתעשר, אלא מותר אפילו לנסות את הקב''ה ולבדוק אם אכן כך קורה. לשאלת רבי יוחנן כיצד מותר לנסות את הקב''ה השיב התינוק שבנתינת מעשרות יש היתר מיוחד.
מחלוקת הראשונים
למרות שמפשט הגמרא עולה שבנתינת מעשרות מותר לנסות את הקב''ה, למעשה נחלקו הראשונים:
א. רוב הראשונים וביניהם הרי''ף (שבת מד ע''א) והרא''ש (טז, ה) הבינו כפשט דברי הגמרא, שאכן בנתינת מעשרות מהתבואה באופן חריג מותר לנסות את הקב''ה, וכך פסקו להלכה בעקבותיהם הבית יוסף והרמ''א (יו''ד רמז, ד). מדוע דווקא במעשרות ניתן אישור מיוחד לנסות את הקב''ה, ולא בשאר מצוות? נאמרו על כך מספר אפשרויות:
אפשרות ראשונה: הרדב''ז (ג, תמא) תירץ, שהקב''ה הנהיג תקנה מיוחדת בנתינת מעשרות משום תקנת עניים. על מנת שאנשים ירצו לתת מעשרות לעניים ולא יחסכו, הבטיח הקב''ה לנותני הצדקה החזר כספי (כמו סעיף 46 לעמותות). עיקרון דומה מופיע בדברי החיד''א (מראית עין שם), שנתינת המעשר והחייאת העניים מקרבת את הגאולה, משום כך מעודד הקב''ה מעשה זה.
אפשרות שנייה: בספר הבתים (עמ' לב) העלה אפשרות שונה וכתב, שאין עניין מיוחד דווקא בנתינת המעשרות כפי שסברו הרדב''ז והחיד''א. לשיטתו הקב''ה בחר מצווה אחת אקראית, שבה יהיה אפשר לראות בבירור את השגחתו על הבריות, ובזכות כך תתחזק האמונה בתורה ובשאר המצוות, אבל למעשה אין בהכרח מעלה מיוחדת במצוות המעשרות.
ב. בניגוד לדעת רוב הראשונים המאירי (שם, ד''ה כתוב) פסק, שגם במעשרות אסור לנסות את הקב''ה. את דברי הגמרא הכותבת בפירוש שמותר לנסות את ה' פירש, שהגמרא לא מתכוונת באמת שמותר לנסות (שהרי יש בכך לאו), אלא שאם אדם ייתן צדקה - סיכוי טוב שהקב''ה ישיב לו כגמולו והוא יקבל שכר טוב בתמורה גם בעולם הזה, אך לנסות ממש את הקב''ה אסור בשום מצווה.
לנסות את הקב''ה
כאמור, דעת רוב הראשונים שניתן לנסות את הקב''ה. האם היתר זה וההבטחה לעושר נאמרו רק בתבואה, או גם בצדקה?
א. האור זרוע (צדקה א, יג) והטור (יו''ד רמז) פסקו, שמותר לנסות את הקב''ה גם בנתינת כסף מעשרות לצדקה, וכך כתב גם החפץ חיים (אהבת חסד ב, יח). כשיטתם הלך גם הרמ''א (יו''ד רמז), שהביא מחלוקת פוסקים האם מותר לנסות את הקב''ה כאשר נותנים כסף לצדקה שלא במסגרת המעשרות, אבל ברור לו שכאשר נותנים מעשרות מתעשרים ומותר אף לבדוק שכך יקרה, ובלשונו:
''הצדקה דוחה את הגזירות הקשות, וברעב תציל ממות, כמו שאירע לצרפתית. הגה: והיא מעשרת, ואסור לנסות הקדוש ברוך הוא כי אם בדבר זה, שנאמר: ובחנוני נא בזאת וגו' (מלאכי ג, י). (טור מגמרא פ"ק דתענית). ויש אומרים דווקא בנתינת מעשר מותר לנסות הקדוש ברוך הוא, אבל לא בשאר צדקה (ב"י דכך משמע מש"ס שם).''
מה הסברא בשיטתם? יתכן שהם סוברים כביאור הרדב''ז בטעם שהותר לנסות את הקב''ה דווקא במעשר כספים. הרדב''ז כתב שהסיבה לכך היא, שאנשים לא יחסכו בנתינת צדקה והעניים לא ייפגעו. אם כן, כשם שיש מטרה שהעניים יקבלו את המעשרות מהתבואה, כך יש מטרה שיקבלו את המעשרות מהצדקה ולכן גם בה מותר לנסות.
ב. השולחן ערוך (בית יוסף שם) חלק על הטור וסבר שיש דין מיוחד במעשר מהתבואה, ודווקא בו מותר לנסות, וכן פסקו השאילת יעב"ץ (א, ג) והשל''ה (פתחי תשובה שם). יתכן שהם הבינו כדעת ספר הבתים, שהתירו לנסות את הקב''ה כדי להראות את השגחתו, ואם כן יתכן והקב''ה בחר דווקא במעשר תבואה כדי להראות את השגחתו ולא במעשר כספים, ובלשון הפתחי תשובה:
''בנתינת מעשר עיין בשאילת יעב"ץ שהשיג על הרמ"א, שמדבריו משמע שגם במעשר כספים שנוהגים היום לתת, מותר לעשר בשביל להתעשר. ובאמת זה אינו, שלא נאמר זה על מעשר כספים, וכן כתב הגאון בעל השל"ה והוא דדוקא במעשר תבואה הוא דשרי (= שמותר) לנסות אבל לא במעשר כספים, וכן הסכים בספר משנת חכמים הלכות יסודי התורה.''
ניתן להביא ראייה לשולחן ערוך (אותה הביאו גם השאלת יעבץ (שם)והקרבן נתנאל (שבת טז, ה)) מדברי הגמרא בשבת (קיט ע''א). הגמרא שואלת, איזו זכות יש לעשירים בכל מקום שנשארים עשירים. עונה הגמרא שעשירי ארץ ישראל זוכים בזכות שנותנים מעשרות - ונאמר עשר בשביל שתתעשר. עשירי בבל זוכים כי מכבדים את התורה, ועשירי שאר הארצות זוכים כי מכבדים את השבת:
אם מתעשרים רק כאשר נותנים מעשר תבואה, מובן למה רק עשירי ארץ ישראל מתעשרים בזכות נתינת המעשרות ואילו בשאר הארצות בזכות דברים אחרים (כבוד התורה וכבוד השבת), שכן רק בארץ ישראל נתינת מעשר תבואה היא מצווה מדאורייתא, אבל בשאר המדינות שהחובה לתת מעשרות היא מדרבנן בלבד - אין זה מספיק כדי להתעשר.
לעומת זאת, אם גם מנתינת מעשר כספים מתעשרים, מדוע יש חילוק בין עשירי ארץ ישראל לבבל ושאר ארצות?! עדיף לגמרא לומר שגם הם מתעשרים בזכות הצדקה שנותנים, שהרי על כך יש פסוק מפורש שמבטיח עושר (בדיוק כמו לעשירי ארץ ישראל)! על כורחך, שהגמרא מבטיחה עושר רק במעשר תבואה ולא במעשר כספים (ולא מסתבר לומר שרק עשירי ארץ ישראל נותנים צדקה[2]).
שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[3]...
[1] לפי שיטתם (בה החזיק ככל הנראה גם המרדכי) צריך לומר, שהסיבה שהתורה התייחסה דווקא לתבואה ולא לכספים היא כי זו הייתה דרך הפרנסה העיקרית, אבל באמת הכל כלול. כמו כן יש להוסיף, שלהלן נראה מחלוקת האם ברכת העושר למעשר תבואה חלה גם על המעשר כספים, מסתבר שלשיטתו שאכן הברכה כלולה, שהרי למעשה התורה מדברת על מעשר כספים.
[2] אמנם הרב אשר וייס (מעשר כספים) כתב שאכן עשירי בבל לא נתנו צדקה, וכפי שכותבת הגמרא בביצה (לב ע''ב) עשירי בבל יורשי גיהנום - ופירש רש''י שאינם נותנים צדקה. אולם יש לדחות את דבריו, ראשית הגמרא בביצה מדברת רק על עשירי בבל, והברייתא בשבת גם על שאר עשירי העולם. שנית, בעל המימרא בביצה, חי שנים רבות לאחר בעל המימרא בשבת, לכן לא בהכרח בזמנו עשירי בבל לא נתנו צדקה.
[3] מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל, לשים את הדף במקומך או להעביר למשפחה? מוזמן: tora2338@gmail.com