וַיָּרִ֜יבוּ רֹעֵ֣י גְרָ֗ר עִם־רֹעֵ֥י יִצְחָ֛ק לֵאמֹ֖ר לָ֣נוּ הַמָּ֑יִם וַיִּקְרָ֤א שֵֽׁם־הַבְּאֵר֙ עֵ֔שֶׂק כִּ֥י הִתְעַשְּׂק֖וּ עִמּֽוֹ: וַיַּחְפְּרוּ֙ בְּאֵ֣ר אַחֶ֔רֶת וַיָּרִ֖יבוּ גַּם־עָלֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֥א שְׁמָ֖הּ שִׂטְנָֽה:
הסכסוך בין רועי יצחק ורועי גרר על מי הבארות הוא אחד הדוגמאות הקדומות ביותר למחלוקות על מים. מחלוקות כאלה נותרו נפוצות עד ימינו, במיוחד באיזורינו. לדוגמה, ייתכן מאוד שמתח בין ישראל, סוריה ולבנון על השימוש במי מקורות הירדן תרם לפריצת מלחמת ששת הימים.
התחזית שמחלוקות כאלה יתגברו וש״מלחמות העתיד יהיו על מים״ הפכה נפוצה מאוד. הרי האוכלוסיה העולמית עדיין גודלת במהירות, ואיתה הביקוש למים, בעוד שמשאבי המים הולכים ומתדלדלים. נדמה שאין מנוס מהמסקנה שקהילות ומדינות ייאלצו להילחם על משאבי המים הנותרים.
האמנם? החוקר אהרון וולף ועמיתיו מאוניברסיטת אורגון אספו נתונים על כל המקרים בהם שתיים או יותר מדינות חולקות את אותו נהר. הם מצאו שדווקא ברב הגדול של המקרים, מצבים כאלה הובילו להסכמים ולשיתופי פעולה, ולא לסכסוכים. מחוץ לאיזור המזרח התיכון, רק חמישה סכסוכים התחוללו על מים, בעוד שנחתמו יותר מ-150 הסכמים על חלוקתם. במזרח התיכון התחוללו עוד כ-30 סכסוכים נוספים בין מדינות שחולקות משאבי מים, אבל קשה לטעון שהם התרחשו רק או בעיקר בגלל מים.
וַיַּעְתֵּ֣ק מִשָּׁ֗ם וַיַּחְפֹּר֙ בְּאֵ֣ר אַחֶ֔רֶת וְלֹ֥א רָב֖וּ עָלֶ֑יהָ…
בניגוד לאדמה, שעל השליטה בה התרחשו מלחמות רבות יותר, מים הוא משאב שלעתים קרובות אפשר למצוא ממנו עוד. גם בפרשת השבוע, עבדי יצחק בחרו לחפור באר אחרת במקום להילחם על הבאר הקיימת. אם צריך, אפשר בעיקרון להביא מים מאיזור אחר (למשל, המוביל הארצי) או לקדוח עמוק יותר באקוויפר. ובימינו, אפשר גם להתפיל מי ים, שהם משאב בלתי נדלה. זה אמנם לא זול, אבל כנראה שברב המקרים, זה זול יותר מאשר להילחם. כשמסתכלים על מים כמוצר כלכלי, פתאום לא כל כך ברור שמחלוקות צפויות להביא לסכסוכים, כי זה פשוט לא הגיוני מבחינה כלכלית. הבחירה של עבדי יצחק היתה חכמה והיא אכן הוכיחה את עצמה.
כיוון שמים נתפסים כמוצר שכל כך חיוני לחיים, יש מקומות רבים בעולם שבהם יש איסור על מכירה וקניה של מים. מים נתפסים כזכות בסיסית. ולכן, במקומות רבים בעולם, התפתחו הסדרים מסועפים ומורכבים של בעלות על מים ונורמות לאופי החלוקה שלהם. אבל הרב הגדול של השימוש במים אינו משמש לשתיה, אלא לחקלאות בהשקיה, שהיא פעילות כלכלית בעיקרה. כלכלנים רבים סבורים שגישה קשיחה ומבוססת ״צדק״ לחלוקת מי השקיה מייצרת יותר קשיים מפתרונות. זה במיוחד נכון בעת הזאת, שבה שינויי האקלים משנה במהירות את משטרי הגשמים ואת זרימות המים בנהרות ובאקוויפרים. הסכמים שנחתמו בעבר פשוט לא עוצבו להתמודד עם שינויים כאלה, והופכים להיות לא רלבנטיים. זה קורה למשל במערב ארה״ב, שם הסכמים ארכאיים לחלוקתם של מי נהרות אינם ניתנים ליישום, שכן הזרימות בהם ירדו מאוד בעקבות בצורות ממושכות. על פי הכלכלנים, ככל שיהיה קל יותר לסחור במים, כך הם יחולקו בצורה יעילה יותר, סכסוכים יוכלו להימנע, וכולם ירויחו.
מצד שני, ההגיון הכלכלי לא תמיד תקף. אנשים שאין להם את האמצעים לרכוש מים ממקורות יקרים יותר, עלולים להידחק לפינה.
בפרשה אנחנו קוראים שלמרות שבארץ היה רעב, כמו בימי אברהם, יצחק צווה לא לרדת מצרימה. יצחק בורך, נותר בגרר, ומי הבארות עזרו לו רק לשרוד אלא אף לשגשג.
אבל כאשר מקורות מים חלופיים אינם בנמצא, כלומר העלויות של אספקה חלופית הן גבוהות מידי, אוכלוסיה עניה שנשענת על חקלאות למחייתה עלולה לנקוט בפעולות נואשות. כשדנו בירידה של אברהם מצריימה, הזכרנו שייתכן שהבצורת הקשה בצפון מזרח סוריה תרמה להגירה של איכרים רבים לערים, דבר שתרם בתורו לפריצת מלחמת האזרחים שם. אבל גם לפני הבצורת, שנים של שאיבת יתר דיללו מאוד את מי התהום באיזור, ולא הותירו לחקלאים המקומיים אלטרנטיבה להישען עליה כשהבצורת היכתה. במקרה הזה, אף אחד לא יצא למלחמה על מים, אבל המצב כן התדרדר למלחמה שקרתה אולי, בחלקה, בגלל מים.
ככל שאירועי יובש אקלימיים יהפכו להיות נפוצים יותר באיזורים עניים הנשענים על חקלאות, שבהם גם מי התהום הולכים ומתדלדלים, כך תגדל הסכנה לגלי הגירה מאיזורים כפריים, ולאי יציבות חברתית. זה קרה בתימן, למשל, וזה מה שקורה עכשיו בהודו ועשוי לקרות גם בסין ומקומות אחרים באסיה. השילוב של אקלים משתנה, כלכלה מסורתית חקלאית וענייה, ושאיבת יתר של מי תהום מתגלה כשילוב מסוכן במיוחד, גם בימינו אלה.