זה היה עוד בוקר שגרתי, שחור משחור, בימי מלחמת העולם השנייה.
בנימין ורצברגר, נער צעיר, החל את יומו בגרירת פסי רכבת כבדי משקל, בידיו הכחושות שעצמותיהן בלטו מרוב רעב.
כעבור מספר שעות, ניתן האות לארוחה היומית. בנימין זינק לנקודת החלוקה, יחד עם עוד קבוצת יהודים מורעבת, המחכה בקוצר רוח להכניס דבר מה לפה. קצין נאצי נתן בו מבט של בוז ואמר לו: "אתה חולם להגיע לירושלים שלכם? אולי האפר שלך יזכה להגיע דרך הארובות של מחנה ההשמדה".
בנימין נצר את הדברים בלבו כשהוא מתחזק באמונה. הוא נולד בהונגריה, גדל והתחנך בה עד לאותו יום ארור בו פרצה מלחמת העולם השנייה. השבוע, ימים ספורים אחרי שחגג יום הולדת 95 הוא נפטר לבית עולמו.
•
"עברתי שבעת מדורי גיהינום, קיבלתי מכות רצח, עברתי השפלות, הורעבתי בשיטתיות", הוא סיפר בראיון שהעניק לפני כעשור ל'שיחת השבוע' ומעיניו זלגו דמעות. "אולצתי לעבוד בעבודות פיזיות קשות ביותר שאיימו בכל פעם מחדש להכריע את גופי הכחוש".
לאחר כמה שנים, הוגלה יחד עם אלפי יהודים לגבול אוסטריה-הונגריה. "צעדנו ימים ולילות, כמעט ללא מזון וללא שתייה. מי שתש כוחו או שסטה מהדרך, נורה על ידי הנאצים. אני נזכר שאחד היהודים שהיה חייב להכניס משהו לפיו מרוב רעב, תלש עשב בצד הדרך. בתוך שניות הוא הפך לגווייה. כל הדרך שלנו הייתה מלאה בגוויות, זה היה נורא".
מרבית הצועדים לא שרדו. אחרי צעדה שארכה שבועות ארוכים, הם הגיעו למחנה ההשמדה מַאוּטהַאוּזןֶ באוסטריה עילית. "הייתי אז בן 17 כשהגעתי למחנה הזה שהפך לאחד המחנות האיומים ביותר. מאוחר יותר גורשנו למחנה אחר הנמצא בסמיכות", הוא סיפר.
ב-5 למאי, שוחרר בנימין עם היהודים ששרדו, על ידי הצבא האמריקני. אחרי מסע בירורים מקיף גילה כי נשאר בודד. "היו לי אח ושתי אחיות. כולם נרצחו על ידי הנאצים", אמר.
לאחר מסע נדודים מפרך הצליח לעלות לארץ. למרות האופוריה בתקופה הראשונה בשהות בישראל, בתוך זמן מצא את עצמו במלחמת השחרור. אחרי המלחמה, זכה להקים בית בישראל.
"ברוך ה' זכיתי להקים משפחה וכולם למדו בישיבות והתחנכו בדרך התורה והמצוות", שיתף ועניו נצצו. במהלך השנים, הוא עבד בעבודות שונות ולא התעצל להביא משכורת לביתו.
כשפרש לגמלאות, משפחתו הייתה מאושרת שאביהם יהיה במחיצתם. אלא שלבנימין היו תכניות אחרות. תקופה קצרה לאחר שיצא לגמלאות, פנה למשרדי הכותל המערבי. "אני רוצה לעבוד כאן", הוא ביקש.
המנהל התפעולי הביט בו במבוכה וניסה להניעו. "אתה אדם מבוגר, אין לנו מה להציע", השיב לו בנימוס. אבל בנימין התעקש. "אני אעשה מה שתבקשו. תן לי לעבוד כאן ולא תתאכזב", אמר.
משלא נותרה ברירה, הוצע לו לנקות את אבני הכותל. ברגעים שבו שמע את ההצעה, לא היה מאושר ממנו.
בכל בוקר, היה בנימין קם בחמש בבוקר, כדי להספיק להגיע בשש לכותל. "ראיתי בזה שליחות, הייתי מאושר. כשהיו שלגים, הלכתי ברגל על מנת לא להחמיץ אף יום עבודה. לפני מספר חודשים אירעה לי תאונה ומאז אני בבית.
"כעת אני מרגיש יותר טוב, ברוך ה'. אשתי מאושפזת בבית החולים משטף דם. אני כל יום הולך לבקר אותה. היא דאגה שבכל יום אני יוכל ללכת לכותל, ללא דאגות".
במהלך השנים, קיבל בנימין אלפי פתקים להטמין בין אבני הכותל. בכל יום הרגיש בנימין חיות חדשה.
"מעולם לא הסתכלתי על השעון, כל דקה רציתי לתרום במה שאני יכול. בכל פעם שניקיתי את אבני הכותל, שממנו לא זזה שכינה מעולם, הרגשתי שאני נוקם באותו קצין נאצי. זו הנקמה הכי יהודית שיש".
יהי זכרו ברוך.