הבשורה הקשה נחתה על משפחתו של דובי שטיינמץ ז"ל (21) ללא הכנה מוקדמת. דובי שגלה למקום תורה מבית הוריו שבמונטריאול, חזר לביתו לרגל חתונה שהתקיימה כמה שבועות לפני פסח והסתפק אם לנסוע בחזרה לישיבת 'מיר' או להתחיל שידוכים בבית הוריו. לבסוף, החליט דובי ללמוד 'זמן' נוסף של לימוד בישיבת 'מיר', כשכמה שבועות לאחר חזרתו לארץ, מצא את מותו הטרגי יחד עם שאר הקדושים באסון מירון בל"ג בעומר.
המיזם הענק שיזמה משפחת שטיינמץ כתוצאה מהאסון, החל ברעיון קטן שעלה בבית הכנסת 'ראשית חכמה' בשבת שלאחר האסון: רב הקהילה הרב יעקב אליהו אונדסדורפר, שנוהג לדבר בקביעות לפני מוסף, הציע לבאי בית הכנסת לקבל על עצמם קבלה קטנה לעילוי נשמתו של דובי - כזאת שיוכלו להתמיד בה לאורך ימים ושנים. הוא הציע להם להקפיד לומר את י"ג עיקרי האמונה בסוף התפילה. ההצעה התקבלה בהתלהבות אצל משפחת שטיינמץ שגם כך נהגו לומר 'אני מאמין' בסוף התפילה, והם החליטו לקחת את זה צעד אחד קדימה:
בחייו, התבלט דובי ב-2 תכונות מיוחדות: דובי היה שם דבר לאמונה איתנה. את חפציו האישיים הוא נהג שלא לקשור באומרו כי 'אם הקב"ה ירצה לקחת אותם שום מנעול לא יוכל לסייע, וכל דיבוריו היו שזורים באמונה איתנה בקב"ה.
תכונה נוספת שאפיינה את דובי הייתה הערבות ההדדית שחש כלפי חבריו. הוא ארגן בישיבת מיר שבתות מיוחדות לבחורים שהגיעו מחו"ל, ודאג להם בצורה יוצאת דופן. אחד הסיפורים המעניינים קרה דווקא בתקופה שבה התפרצה מגפת הקורונה: בישיבת מיר הציעו לבחורים לנסוע כ'קפסולה' מבודדת לאזור ים המלח, אולם רק 200 בחורים מבני הישיבה ניאותו לנסוע ולהתבודד תקופה ארוכה כל כך - כשדובי אף הוא בין הנוסעים.
יום אחד הוגשה בפני הבחורים ארוחה שלא תאמה את הציפיות של הבחורים, ודובי רצה להזמין אוכל מחנות ירושלמית לממכר אוכל בשרי. דובי הרגיש שזה לא ראוי שהוא יזמין לעצמו כששאר הבחורים יישארו רעבים, והוא הזמין מנות עבור כלל הבחורים המבודדים כשהמחיר עמד על כמה אלפי שקלים... משפחתו מספרת עוד סיפורים רבים על מידת הערבות ההדדית שחש דובי כלפי חבריו לישיבה.
באותה השבת שבה הציע הרב אונסדורדפר לבני קהילתו להקפיד על אמירת 'אני מאמין', החליט ר' שלמה אביו של דובי לקחת את זה כפרויקט גדול בהרבה: הוא הרגיש שראוי לו לחבר את מידת האכפתיות של דובי לכלל ישראל - יחד עם האמונה החזקה שבה הצטיין, ולהפיץ את העניין של אמירת 'אני מאמין' בעם ישראל.
הוא קיבל על עצמו להגיע למאה אלף כרטיסים מודפסים של 'אני מאמין' שאותם יתחיל לחלק כבר בשבוע הראשון שלאחר השבת. הוא הדפיס את הכרטיסים, וכבר ביום הראשון הוא הצליח לחלק למעלה מעשרת אלפים כרטיסים!
הוא פנה למנהלי 'חדרים' ומוסדות חינוכיים גדולים, והללו ניאותו לחלק את הכרטיסים לתלמידיהם. בנוסף, בתקופת הקיץ כשהתלמידים נוסעים ל'קעמפים' דאג ר' שלמה להדפיס כמות עצומה של כרטיסי 'אני מאמין' כשהוא הצליח לעבור את היעד של 100,000 כרטיסים שחולקו.
לשאלת 'כיכר' מניין מצא בנפשו את תעצומות הנפש האלו לקום מתוך היגון ולפתוח בכזאת פעילות ענפה אומר לנו האב, כי משפחתם כבר מכירה את המציאות של התמודדות עם אסונות מהסבא. הסב שנולד ברומניה, עבר את מאורעות השואה האיומה והחל את החיים מחדש, לימד אותם כיצד ניתן להתגבר על אסונות ולא לשקוע בתהומות המצולה. הם הבינו שאמונה לא נבנית ברגע אחד, ובשביל לזכות לאמונה יוקדת צריך להשקיע בכך מאמצים ולהתחזק דבר יום ביומו. הכח שהאמונה מעניקה להם, והתחושה הברורה של משפחתם שאסון מירון שבו נפטר בנם ביום כל כך גדול ובמקום כל כך קדוש - לא היה אסון טבעי אלא אירוע מיוחד שבו הקב"ה קטף נשמות מיוחדות במינם.
"מה שאני עושה עכשיו, זה מה שדובי עשה. הוא דאג לכולם כל הזמן, ואני הולך בדרכו ודואג לכולם שיאמרו 'אני מאמין' ויתחזקו באמונה שכל כך אפיינה את דובי". גם לגבי וועדת החקירה, אומר לנו ר' שלמה שהוא משתדל לא להתעמק יותר מדיי במסקנות הוועדה. "את הסוף אנחנו כבר יודעים, וזה מה שחשוב. שום וועדה או פיצויים לא ישנו את הסוף הזה", הוא מסיים באמונה יוקדת.