הוא היה נראה לי בן 17. אולי מתחיל לגרד את גיל 18. "בייבי פייס". פנים של ילדון שטרם הגיע לבשלות נפשית ומנטלית. בנונשלאנט הוא שולף מהכיס חפיסת סיגריות ובמיומנות שולף אחת, תוחב בפה ומדליק.
תוך כדי שהסיגריה בפיו, קשה היה להבין את המשפטים שיוצאים לו מהפה. משהו על עולם הישיבות וזה ש"לכולם יש שם טלפונים ורישיונות", ו"אל תחשוב שזה כמו שהיה בזמנך". לא חשבתי.
אבל הבחנתי בלבושו המטוקטק. לבוש על פי צו האופנה האחרון של איזה ז'אן פול גוטייה ממילאנו, שהחליט שנורא אופנתי, סליחה - זה נורא 'אין', נורא 'שיק', ללכת עם מכנס בלי חגורה, נעלי מוקסין בצבע כחלחל-אפרפר, חולצה שעולה כמו סמארטפון ליגה ב', עם סמל ענק עליה שאיש לא יפספס חלילה. "קרבן אופנה", קראו לזה פעם.
"אתה נראה מעולה", זרקתי לו. "שידוכים", הוא עונה לי, "אתה יודע איך זה"; "לא, אני לא יודע. איך זה?", שאלתי. "רואים שלא למדת הרבה זמן בישיבות", הוא עונה. חגורה אמנם אין לו, אבל אבחנה דקה יש לבחור.
ובכן השעה הייתה 11 בלילה. עשרת ימי תשובה. הכניסה ל'זכרון משה' עמוסה בשובל ארוך של יהודים שנכנסים לסליחות. בשיטת הדלת המסתובבת. מה שמזכיר לי באמת להגיש לגבאי השטיבל הוותיק והמתפורר ביותר בעולם, להתקין במקום דלת מסתובבת שכזאת. פרקטיקה, חברים. אבל מה לפרקטיקה ולזכרון משה.
עשרת ימי תשובה, והמקום הומה אדם. שעה חולפת בעודי משוחח על עולם הישיבות עם עלם החן הצעיר שמעשן בקצב של מגהץ קיטור שעלה לי 2,500 של ולא עושה את העבודה.
"חכה רגע, אני הולך לקנות עוד קופסה וחוזר", הוא אומר לי. התור בחנות (אם אפשר לקרוא לכוך החביב שממוקם ממול לשערי השטיבל 'חנות') היה ארוך. זה נתן לי זמן להביט בסביבה. עשרת ימי תשובה. אבל הדיסוננס הזה, נגס בי כמו שנוגסים בתפוח עץ ירוק ועסיסי. זה היה פרדוקסלי בעיני.
• • •
הוא עדיין מחכה בתור לקנות את הסיגריות שלו. ואני עומד, אחד מבין עשרות אלפים, ומתבונן סביבי. המולה של קבוצות קבוצות, חסידים, ליטאים, מודרנים, מקשקשים על כל נושא שהמוח האנושי הצליח לחשוב עליו, מלבד על דבר אחד - מהי מהותם של אותם עשרת ימי תשובה. ולמה באתם לכאן לסליחות, ממי אתם מבקשים סליחה ועל מה? למען השם. תרתי משמע, הו כן.
פולקלור? עניין תרבותי? שיוך חברתי? שאלתי את עצמי כמי שחורש על מבוא ללימודי החברה במכללת מעלה אלקנה, בזמן שרעשי הרקע של המפטפטים בחוץ התערבבו להם עם זעקות השבר מחלון השטיבל - "ויעבור ה' על פניו ויקרא: ה', ה', אל רחום וחנון" וכו'. זעקות שבר בדמות "ארך אפיים, רב חסד ואמת" נשמעות מהחלון הסמוך למוקד הקשקושים של חבורת צ'אלמרים חובבי נייעס, לצידם חסיד מודרני שמנסה להבהיר איזו נקודה קריטית, שלושה בחורי ישיבות בגיל התפר שבין ישיבה קטנה לגדולה מאזינים בקשב, ויהודי חסידי זקן ושבע ימים מקשיב ומחייך, מרוב ימים.
את חטאי אזכיר. גם אני באתי לומר סליחות בעשרת ימי תשובה באחד הלילות בזכרון משה. למה לא הלכתי לסליחות בבית הכנסת הסמוך לביתי? כי בשטיבל הדימני והפעיל הזה, הרבה יותר מעניין, וגם הרבה יותר כיף. אבל אני איש של ניגודים. קונפליקט מהלך, יש שיגידו. לי באופן אישי אין שום בעיה ששתי תאוריות סותרות לגמרי האחת את השניה, ידורו בראשי בכפיפה אחת.
זעקות השבר שנשמעו מהחלון, מתוך מניין של כמה חסידים מסוג זברה מצויה, ולצידם כמה בחורי ישיבה אמריקאים שלומדים ב"בריסק" (הבריסק תמיד מגיע במבטא אמריקאי מתגלגל, תנסו. אין לכם מושג כמה כיף לומר 'בריסק' במבטא אמריקאי). ירידת הדורות, קוראים לזה. החסידים שזועקים במרה "אל מלך יושב על כיסא רחמים", אינם חסידים ואנשי מעשה כמו בימי רבינו אור שבעת הימים מרן הבעש"ט הקדוש. האמריקאים שלומדים בבריסק הם לא קרובים להיות הבריסקער'ס של פעם, אבל זה מה יש, והיי, מה שיותר חשוב שהם בפנים כשבחוץ הקבוצות שהולכות ונאספות, הן הופכות לקהל עצום ורב ככל שהלילה מתקדם לשעה שתיים אחר חצות.
בתוך בית הכנסת הסליחות בעיצומן. יש לי זמן, אני אומר לעצמי. את חטאי אזכיר. עמדתי מבלי להשתתף בסמוך למה שהיה בשעה 11 בלילה קבוצת אנשים קשקשניים, ולקראת אחת בלילה כבר הפך להיות חטיבה שלמה שמורכבת מארבעה גדודים. גדודי חי"ר. אם תרצו- גדודי חיר-טוטים.
אבל השיחה של קציני ומפקדי החטיבות מעניינת אותי, מה לעשות, יותר מאשר להיכנס ולפתות את אותו ספר קטן ומרוט - "סליחות נוסח ליטא", וכו'. אגב, הרבה לשון הרע היה שם, בשיחות הקבוצתיות הסמוכות לשטיבל המבעבע כמו סיר טשולנט רותח בליל שישי. הרבה מאוד רכילות. הבריסקערס של פעם, או תלמידי הבעש"ט, היו בורחים מרחק רב כמטחווי קשת מאבק לשון הרע. כאן - לשון הרע והרכילות השאירו אבק לכל השאר.
אבל אז זה הכה בי. ההכרה הזאת. העגומה, או המשמחת, או לא היא ולא היא, ישפוט הקורא בעצמו ויחליט.
שמתי לב שכל אותן קבוצות נייעס, שהפכו כבר לאוגדות עם עשרות רבות של משתתפים, לא באו בזדון לקבל את פני הבאים לבית הכנסת בשיחות חולין גדושות רכילות (מכוערת בחלקה), אלא הם הם - אלה שסיימו את הסליחות, אמרו "אל מלך יושב על כיסא רחמים, מתנהג בחסידות, ומוחל עוונות עמו". הם הם אלה שזעקו את זעקות השבר ששמעתי מהחלון של השטיבל בזמן שאני עומד בחוץ.
הדיסונאנס הקוגנטיבי הזה תפס אותי לא מוכן, אני חייב להודות. אבל הסתירה הפנימית, (שלפעמים נראית גם מאות חיצונית) היא לא הפעם הראשונה שבה אני נתקל באותה תמונה פרדוקסלית.
והתפיסה שלי לא מצליחה למצוא את נקודת הסנכרון. וכאן ישאל השואל, האם חייבת להיות בכלל נקודת סנכרון? האם כל מאות המתפללים מכל העדות ומכל חוגי הקשת החרדית, ממש יוצאים מהבית עד לבית הכנסת כדי לומר "נושא עוון ופשע וחטאה ונקה", בעיניים עצומות, ובגרון ניחר, מתנדנדים בעוצמה ימה וקדמה צפונה ונגבה, בזמן שאגרופיהם קפוצים בכוח רב, אלה אותם יהודים טובים שסיימו לבקש סליחה ודקות לאחר הקדיש האחרון שחותם את הסליחות, הם יוצאים החוצה, כדי לאחוז את החבל מצידו השני, יוצאים החוצה כדי לאכול את העוגה אבל גם להשאיר אותה שלימה, יוצאים החוצה כדי לרקוד על שתי חתונות. מתנצל, נגמרו לי המטאפורות.
אבל בראשי הקודח, בתוך המולת זכרון משה החביבה עליי כל כך, מהרעש של המתפללים שעולה השמיימה ומתערבב יחד עם רעש המברברים ומכורי הנייעס שנוגסים בחתיכת קרטופל-קיגעל, וממשיכים בפה לועס להסביר למה עוזרו הנאמן של סגן ראש העיר מודיעין תחתית פוטר מתפקידו, ומי המחוצף שהחליף את מקומו, שפעם היה בכלל מוכר ב'הדר גאולה' ותראו איך הוא התקדם. "אגב אשתו" ממשיך אושיית הנייעס את נאומו, תוך כדי פעולה בליעה מוצלחת של הקיגעל, "פתחה סלון פאות ועושה ערימות של כסף". חבילות של כסף! הוסיף נייסן אחר. איזה חבילות, ארגזים! אמר השלישי והכריע ביניהם.
והנה, כאן לפניי קם וגם ניצב, הקונפליקט החרדי בהתגלמותו, והוא למרבה הצער המצאת קונספט מבריק של לאכול את כל העוגה בתאבון רב, בלי לפספס את הדובדבן שעל הקצפת, אבל להשאיר אותה שלימה בתכלית השלימות.
• • •
בחור הישיבה שמדגמן את עצמו לדעת חוזר אליי עם קופסת סיגריות חדשה ומלאה בידו, מחייך מרוב אושר, וגם אותה הוא יסיים בתוך כמה שעות. הוא ממשיך לספר לי בגאווה מטושטשת, איך נראה היום עולם הישיבות, ולפי דבריו העולם הזה נראה גרוע מאוד. "לא יכול להיות, איך אתה מכליל ככה", נזפתי בו. אני מתערב איתך שאם נכנס לחברון או למיר, פוניבז', ולא רק - נראה בית מדרש מלא, טענתי כפרקליט צמרת שבא לסנגר על עולם שהוא עצמו לא ממעריציו הגדולים.
קרבן האופנה חזר בו. "טוב, לא כולם" הוא מודה. עולם הישיבות מודה לו. וגם אני. יאללה נכנס לסליחות? אני שואל. יאללה, הוא עונה. מאתרים מניין, ומתחילים. ומעביר ראשון ראשון...