בערב שמחת תורה לא היה מי שלא קיבל את ההודעה לשים לב ליתומים החיים בני הגרושים והגרושות אלו היתומים בחיי הוריהם ואלו היתומים שלא בחיי אחד מהוריהם, ונתפתח על זה קולמוסים על קולמוסים בקבוצות ומקומות שונים.
אני הקטן כשראיתי את אותם מודעות חשבתי בתחילה שמדובר על נפגעי מעשי סוטים שנעשים בחסות שמחת החג והמולת בית הכנסת, או על הנוער הנושר בהמוניו לרחובות, אך טעיתי בכוונתי זו וזכותו של כל אדם להביא מודעות בכל עניין שיחפוץ, וכולם ברוכים יהיו.
תקופת החגים שעתה סיימנו אותם ועדיין נתוני ברשמי הימים הגדולים הללו, מכילים בתוכם גם לא מאט מכאובים של משפחות רבות, מקומו של הנער או הנערה הטובים והעדינים ומלאים באנרגיה משנים קדמו הוחלפו במקרה הטוב בנערים/ות הנמצאים פיזית בבית אך מנותקים מהווי המשפחה, ובמקרים אחרים גם פיזית אינם נוכחים שם, ומי יודע היכן הם שמחים בשמחת החג....
לא צריך לצאת ליפו, או לתל אביב, כדי למצוא אותם, הם יושבים ברחובותינו, תחת כל עץ ירוק ורענן, הם מסתובבים מתחת לבתים שלנו, חלקם מנותקים לחלוטין מהבתים ומחייהם עד לא מכבר, וחלקם עדיין מדשדשים בין העולמות.
חוויה אחת לכולם, חווית גיל הנעורים בעוצמות בלתי נתפסות, כאשר בתוך חוויה זו מתגלה עולמם הפנימי ולעיתים המצולק בצלקות שונות וכואבות, יש שמוצדקות ויש שפחות, אבל צלקות של פגיעה בנושאיי קדושה, צלקות של יחס מזלזל של מחנכים, או יחס בלתי מכיל של הורים ומשפחה, ועל כולם אלוקה הסליחות סלח לנו מחל לנו כפר לנו.
כמות הנערים והנערות שעוזבים את חיי התורה ומתעניינים בדברים אחרים במקום (לא יחד) גדל משעה לשעה, תבדקן סביבכם במשפחה המורחבת, ובבתי הכנסת, כמה נערים ונערות שינו חזות פנים וחוץ, ופניהם אל מדרון זה, אין קהילה/ בית כנסת / משפחה מורחבת/ רחוב, שלא תמצאו בו כמה וכמה בני נוער שכאלו, תכפילו את זה בכל הארץ, והתוצאה היא שבר!
מאוד קל לדאוג לאלו שמצטלמים טוב ויש עשרות ארגונים שדואגים להם, אבל קשה עד קשה מאוד לדאוג לאותם בני נוער המחבקים אשפתות וזרוקים נפשית, רוחנית, פיזית, לחסדי עוברים ושבים שלעיתים מחפשים טרף לפגיעות שונות ומנצלים את מצוקתם.
הגיע הזמן לשים בראש מעיינותינו את בני הנוער שלנו, עמלנו אלו הבנים, כמה קל לעמוד בכנסים בתוככי סמינרים וישיבות ולצעוק על מצב הדור, כאשר ממש מאחרי הקיר הזה ברגע זה ממש עומדת נערה שנזרקה, או נער שהתעופף בגלל מצוקות רוחניות או מורכבויות ככל שיהיו, קל לבכות מול התלמידים בעשרת ימי תשובה על מצב הדור, כאשר כמה דקות קודם חרצת גורל של נער או נערה לאבדון.
עולם התורה ענק בצורה שספק אם היה בהיסטוריה דומה לו, בית יעקב היא תנועה מרגשת של חינוך הבנות בדרך עילית מכובדת, אך בד בבד באותם מספרים יש מספר עצום של נושרים, בתים שלמים של אברכים יראי שמים, לצד בעלי בתים, ועסקנים, מתמודדים יום יום עם שבר של ילד שמחפש לפתע דרך חדשה, והם שלא מאמינים שהשבר הגיע לפתחם, לא יודעים מהיכן להתחיל ולהתמודד בכלל עם המציאות החדשה.
החשש של מה יאמרו... של פגיעה בכבוד המשפחה (לקוח מבני דודנו), הלחץ של השידוכים בעתיד, כל אלו מתערבבים במערבל אחד גדול ויוצרים בצק עוגה מרה ובלתי אכילה, ובעיקר עוגת חנק לאותם בני נוער מתוקים ונפלאים המחפשים את עולמם שלהם.
אמת שיש דיבור בבתים כאלו ואחרים על "מה לעשות עם הנוער הזה" וקמים ארגונים פרטיים שעוסקים בנוער, אבל עצם העיסוק בסוגיה זו בהתנשאות ובדיבור על אותם בני נוער כביכול הם שייכים לאיזה שהם אוכלוסייה מאגרת דור שני לעולי בבל, מראש מונע פתרון יסודי ואמיתי של המצוקה הזו.
אין שום סיבה בעולם שכמו שיש לנו את בית יעקב, ואת עולם הישיבות, ועוד רשתות שונות של מוסדות וכוללים, לא יקימו במיידי מוסדות רשמיים קונבנציונליים של הציבור החרדי, מוסדות כאלו שיתאימו ויכילו באהבה ומקצועיות את נפלטנו הנוער המקסים שבכל שעה נתונה אנו מאבדים עוד ועוד נפשות בעקבות העדר מענה רוחבי הולם.
ואולי מהם נוכל לקבל אינדיקציה יותר ברורה כמה מהם נפגעי פגיעות קדושה, כמה מהם סבלו מאלימות מילולית ופיזית, כמה מהם הוטרדו סתם, וכמה מהם ללא סיבה החליטו לעזוב (אם יש כזה דבר) וכך גם לתקן לעומק את מוסדות הבסיס שלנו.
להתעלם מהם זה פשע! דומה הדבר למשגיח בישיבה שתופס תלמיד עם נגן שירים (חסידי) וזורק אותו מהישיבה בבושת פנים ואולי אף סותר לו על פניו בלי לדאוג לו.... משל מגוחך אומנם לצערי אך הנמשל כואב כי כאשר הקב"ה תופס את אדם וחווה שאכלו מעץ הדעת, הוא אמנם מוציאם מגן עדן, אבל הוא גם דואג להם- וזה לשון רבינו בחיי (בראשית ג כא) "וילבשם אבל על דרך הפשט רצה לייחס פעולת ההלבשה אליו יתברך להורות על אהבתו וחמלתו על יצוריו, שאף על פי שחטאו לא זז מחבתן, והוא בעצמו השתדל בתיקונם ובגמילות חסדים"
אדם וחווה חוטאים בחטא חמור, לא עומדים בתקנון, פוגעים בבסיס ובחומרה, הם נענשים על התנהגותם בעונש חמור וניצחי, אבל הקב"ה לא זרק אותם ורץ לבית מדרש להגיד שיחת מוסר להצדיק את מעשיו בלמען ישמעו ויראו, אלא רץ להלביש אותם ולדאוג להם לבגדים..... דואג לכבודם ולעתידם.
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין