פרשת השבוע 'נח' פותחת בפסוק: " לֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַ--נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו: ". נשאלת השאלה, מדוע באמת צריכים לשבח את הצדיק כאשר מזכירים אותו, וכי מה מוסיפים דברי השבח לצדיק? אחת מתכונות הדיבור היא, שאדם מוציא דברים מהפה שהיו נעלמים אצלו במחשבה.
זוהי הסיבה שאנשים נזהרים מלדבר דברים שליליים על הזולת (לשון הרע), היות וכאשר אין מזכירים בדיבור את העניין השלילי, הרע נותר בעינו ואינו מגיע לביטוי. לעומת זאת, כאשר מדברים על אדם דברים טובים ומשבחים אותו – הדבר מעניק לו חיזוק וסיוע בעבודתו, שכן הדיבור מוציא את הטוב שבו ואת מעלותיו בגילוי.
זוהי הסיבה לכך, שראוי לשבח את הצדיק ולספר במעלותיו, שכן הדבר מוסיף ומגלה את הטוב שבו. ולכן נבין מדוע הזכירה התורה את שבחו של נח דווקא כאן בפרשה הזאת, ולא כפי שנח נזכר בסיום פרשת בראשית בפסוק: " וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'". היות ונשיאת חן אינה תלויה כל כך בהתנהגות האדם, כי היא מתנת אלוקים. ודווקא כשמתחילה התורה לספר אודות התנהגותו ומעשיו של נח - יש צורך בהזכרת שבחו, כדי להוציא את הטוב הנעלם שבו שמסייע ונותן עוצמה לעבודתו.
ידועה אמרתו המפורסמת של רבי אלימלך מליז'ענסק זצ"ל על ראיית הטוב בזולת: "אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם. ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו חלילה".