מחלקת קורונה. שערי צדק בירושלים. יום חמישי של חול המועד סוכות תשפ"ב.
עשרות חולי קורונה מסביב, על מיטותיהם. רבים מהם לא יכולים אפילו לעמוד על הרגליים, להתנייד. אל מיטתם מגיע מתנדב, עטוי בגדי הגנה, ובידיו ד' מינים. הוא מציע לחולים לברך, והם נעתרים.
חשבתי שבזה יסתיים הסיבוב שלי במחלקה. תמונות בלתי שגרתיות כבר לכדתי בעבור אתר 'כיכר השבת'.
אבל אז נשמע לפתע בכי קורע לב. היה זה אחד החולים, יהודי לא צעיר, ששוחח עם המתנדב.
כך נשמע השיח, מילה במילה, שהוקלט כמעט במלואו.
"אני לא יכול לעשות מצווה, לא יכול לעשות ברכה", קונן החולה, בבכיות, שפספס את החג ולא הספיק לחגוג אותו כראוי.
המתנדב משיב לו בשאלה: "לשמוח אתה יכול?"
החולה: "בקושי".
המתנדב: "בשמחה הזו יש לך הכל גם הלל גם תפילות, הכל".
החולה: "לא זכיתי, שום דבר". הוא בוכה ללא הפוגה. "לא ברכות ולא כלום. לא זכיתי, לא סוכה, לא כלום".
המתנדב: "רוצה שאטול לך ידיים?"
החולה: "לא יעזור לי. אני לא בן אדם. כל החג הלכתי ככה, נמנע מן השמים שלא אהנה מהחג הזה, מה חטאתי".
המתנדב: "אתה רוצה לעשות בלי ברכה? אני אעשה. רק לתפוס, אחד שניים, אני אחזיק לך את זה פה".
את הברכה שנשמעה ברגעים הללו, לא אצליח לבטא במילים.
צפו בתיעוד מיוחד ממחלקת הקורונה; מבט מבפנים.
