80 שנים לטבח האכזרי בבאבי יאר // סקירה

שנת תש"ב - לפני שמונים שנה, תיזכר בקורות עמנו כשנת הרצח ההמוני הנורא ביותר של העם היהודי, ושנת השפל בקורות האנושות. 'כיכר השבת', ארכיון גנזך קידוש השם והספריה הלאומית, יקדישו בשנה זו, פנית זיכרון מיוחדת לזכר אותה שנה נוראה.

בספמטבר 1941 כבשו הגרמנים את קייב. השמועות על התקרבותם של הנאצים גרמו לכך שכ-100,000 יהודים מתוך 160,000 הצליחו להימלט לתוככי ברה"מ. ימים אחדים לאחר תחילת הכיבוש הוטלו פצצות ברחובות מרכזיים של העיר שבהם שכנו מפקדות הממשל הצבאי הגרמני. האצבע המאשימה המיידית הופנתה אל היהודים, שאותם זיהו הנאצים מכבר עם הקומוניסטים, וגורמי הממשל הצבאי השתמשו בהפצצה זו כתואנה לפעולת תגמול – חיסולה של הקהילה. לימים נודע שהנ.ק.ו.ד היה אחראי על שרשרת הפיצוצים.

ב-28.9.1941, ז' בתשרי, ניתנה הוראה בזו הלשון: "על כל היהודים להתייצב בשעה 8:00 בבוקר ביום שני, 29.9.1941, בפינת הרחובות מלינובסקי [...] על יד בית הקברות. עליהם לקחת עמם מסמכים, כסף, חפצי ערך ובגדים חמים".

נוסח ההודעה והנחיות ההצטיידות הטעו את היהודים, שהתייצבו בהמוניהם, למרות שהגרמנים כבר עסקו במלאכת ההשמדה חדשים אחדים קודם לכן, מיוני 1941. המידע על כך היה עדיין דל ולא עקבי, ויהודים רבים התפתו להאמין לשמועות שהילכו בסביבה, חלקם שמועות יזומות שנועדו להקל על ריכוז היהודים, כגון השמועה "כי הגרמנים הצליחו להגיע למתווה עם הרוסים, לפיו יוחלפו היהודים עם שבויי מלחמה גרמנים", או השמועה כי אפשר שהנאספים יהגרו לארץ ישראל.

אלפי יהודים נענו לפקודה והובלו למתחם סגור בקיר ובגדר תיל. הם נכלאו בבית הקברות היהודי, הסמוך לבאבי יאר, שם נדרשו להניח זמנית את חפצי הערך שלהם בקרון שיועד לכך ("החפצים יישלחו אחריכם"), משם הוצעדו בקבוצות של עשרה, הועמדו על שפת הגיא ונורו לתוכו. מלאכת הרצח התנהלה ע"י האיינזצגרופן, ונטלו בה חלק יחידות של משטרת העזר האוקראינית. 33,771 יהודים נרצחו בתוך יומיים, כך ע"פ דיווחי איינזצגרופן. בחודשים שאחר כך נתפסו עוד אלפי יהודים ונורו אף הם בבאבי יאר, ביניהם גם יהודים רבים שהצליחו להתחבא, והוסגרו ע"י "ידידיהם" האוקראינים. הגרמנים העידו לאחר המלחמה כי הגיעו הלשנות כה רבות - עד שמחמת מחסור בכוח אדם לא יכלו לטפל בכל הפניות.

בהמשך גם נרצחו גם גורמים נוספים בלתי רצויים בעיני הגרמנים: צוענים, תשושי נפש ועוד (סה"כ נרצחו בבאבי יאר כ-100,000 איש).

כחלק ממבצע 1005 (טשטוש והעלמת ראיות לרצח היהודים בפיקודו של פאול בלובל) - בקיץ 1943 הובאו למקום אסירים (מתוכם כ-100 יהודים) כדי לשרוף את הגופות. כ-18 מהם הצליחו לברוח, לאחר שהבינו מה יהיה גורלם עם גמר המלאכה. מלאכת ההסוואה והטשטוש הנאצית נחלה בבאבי יאר הצלחה גורפת. האדמה שמרה על זכות השתיקה וכרתה ברית עם המרצחים. מה שנשמע הוא רק קולה של הדממה. סודו של באבי יאר לא נודע.

מה ידעו בעולם בכלל ובעולם היהודי בפרט?

מעיון במסמכים ובעיתונות התקופה - דומה שלא רק יהודי קייב לא ידעו את עתידם, אלא העולם היהודי כולו והיישוב בארץ גם הם לא ידעו דבר על הרצח ההמוני הנורא. בתוך בועה זו היו נתונים אף גורמי התקשורת העולמיים. אמנם, מחורף תש"ב/ 1942 הילכו שמועות (שנתפסו כנעדרות מקורות מהימנים), ובאוויר הורגשה סכנה לחיי האחים שמעבר לים, אך למרות המאמצים להתחקות אחר כל בדל מידע – ידיעות מבוססות לא הגיעו, עקב הריחוק של שטחי אוקראינה וברית המועצות, המלחמה המשתוללת והמדיניות המסווה של הנאצים. משתוללת.

באסופת העיתונות של הספרייה הלאומית מופיעות בעיתון דבר בינואר 1942, ע"פ רדיו לונדון, ידיעות ערטילאיות על רצח הגרמנים בארצות הכיבוש (היהודים כנרצחים לא מופיעים בידיעה): "לפי סיכום זה הוצאו להורג בצ'כיה 414 איש, בפולין - מאוקטובר 1939 ועד דצמבר 1941 - למעלה מ-82,000 תושבים, בצרפת נרצחו בספטמבר ובאוקטובר 1941- 250 איש..." נתונים ראשוניים אלו לא משקפים ולו חלק זעיר מהתמונה של אובדן היהודים באוקראינה, ומאידך במערב אירופה טרם בוצע הרצח ההמוני במספרים שצויינו.

השואה הכפולה: כיצד שברה הפואמה של יבגני יבטושנקו את הדממה?

שואת יהודי בריה"מ נותרה בעלטה לאורך המלחמה וגם אחריה. כחלק מהמנגנון הסובייטי, חלה התכחשות והתעלמות מוחלטת משואת יהודי בריה"מ. המילה "יהודי" לא עלתה בכל תיאורי חללי המלחמה, אלא המילים "אזרחים סובייטים". המלחמה הוצגה כמלחמה של הפשיסטים נגד הקומוניסטים, ובכללם היהודים, בלא להציג את השנאה ליהודים כמוטיב מרכזי ברצח ומתוך התנגדות להדגשת סבלם של היהודים על פני יסודות אחרים. כחלק ממגמת הסתרת המידע, ניתן לציין את גניזתו של "הספר השחור" שנכתב בידי גרוסמן וארנבורג, סופרים יהודיים, ששימשו ככתבים צבאיים בצבא האדום ואספו מידע על הרצח במזרח אירופה. ספר זה לא ראה אור בברית המועצות. מעבר לכך, השלטונות התקשו להפנים את ממדי שיתוף הפעולה של האוכלוסיה בבריה"מ עם הנאצים.

למרות גניזת המידע, ההשתקה, ההתעלמות והטשטוש - בקרב הניצולים פיעמה תחושת "בדמייך חיי", והזכרון היה חי, חותך וכואב. באבי יאר הפך למוקד לעלייה לרגל של יהודים. בתשעה באב או ביום הכיפורים הם היו מגיעים לשם, נושאים תפילה ומתייחדים עם קרוביהם. יום הכפורים הפך להיות יום הזיכרון של באבי יאר ובכלל כיום זכרון השואה בקרב יהודי ברה"מ, שבהמוניהם היו מגיעים לבתי כנסת לומר יזכור. השלטונות עשו כל שביכולתם למנוע עליית יהודים, בתחבולות ובטענות דוגמת "הכביש המוליך טעון שיפוץ".

בשנות השישים, בימי שלטונו של חרושצ'וב, שחרט על דגלו את מדניות הדה-סטליניזציה, גברה התביעה להנצחת פשעי הנאצים בבאבי יאר. בין התובעים היה הסופר היהודי איליה ארנברג. הנסיונות נתקלו בחומה אטומה, ולא זו בלבד - אלא שההתכחשות הסאדיסטית גברה ואף שברה שיאים ב-1961, כשהחליטה עיירת קייב לבנות פארק שעשועים על גבי האתר. כל המחאות לא הועילו.

גב' בתיה בארג, ילידת קייב, שאיבדה שישה מאחיה הי"ד בבאבי יאר, מתארת בספרה "קול בדממה נשמע": "עליתי על החשמלית הנוסעת לרובע פודול בקייב (רובע מגורים בשיפולי באבי יאר). החשמלית חלפה ביעף דרך השכונה, וכל פעם נצבט ליבי מחדש מדי עוברי במקום הזה שבו נטבחו ששת אחי. רק חלפה החשמלית את השכונה הפרברית ונכנסה לתוך העיר, והגיע לאוזניי קול רעש אדיר כמו של רעידת אדמה או של מפל מים. כשהגעתי הביתה נתברר, שמספר דקות אחרי שהחשמלית שבה נסעתי חלפה, נשתפך שבר-ענן אדיר על אזור באבי יאר, שגרם לסחף של כמויות עצומות של בוץ, שהיה מעורב בעצמות אדם, סחף שכיסה את כל החלק הנמוך של קייב וקבר תחתיו אלפי אנשים... לא רק היהודים, אלא גם פשוטי העם שבאוכלוסייה הכריזו שזו נקמת הנרצחים" [ש.ז. זוננפלד, קול בדממה נשמע, עמ' 157].

אסון זה כונה "מפולת הבוץ בקייב" – התמוטטות של הסכר שהוצב על גיא באבי יאר. באסון זה נספו כ-1500 איש. האסון גרם לנושא באבי יאר לפרוץ לתודעה. אך הקטליזטור הבולט להתעוררות השיח על רצח היהודים בבריה"מ ועל השתיקה הסובייטית לנוכח העוול – הוותה ללא ספק הפואמה של הסופר הרוסי הפופולארי יבגני, שהתפרסמה אז ופותחת במילים:

"על באבי יאר אין יד ואין מצבת
ערוץ תלול - כדמות גולל על קבר"

ביצירה חלוצית זו הובאה הטרגדיה של יהודי בריה"מ, והושמע קול מחאה על ההשתקה, ההכחשה ומנגנון ההעלמה; על האכזריות, לא רק בזמן הטבח, אלא בהתעלמות ממושכת מסבל העם היהודי בזיכרון הקולקטיבי הרוסי. היא פורסמה בספטמבר 1961, במלאת עשרים שנה לרצח באבי יאר, ב"ליטרטורנאיה גאזטה", שבועון ספרותי מרכזי. הפואמה הכתה בתדהמה מליוני קוראים שחלקם הגדול נפגש בזוועה זו לראשונה. הדי הפואמה התפזרו אף מחוץ למסך הברזל. בעיתונות התקופה בארץ אנו מבחינים בתיעוד ובמעקב אחר הפצת השיר, השפעתו וגלגוליו. השיח על האנטישמיות הרוסית הסוביטיית ויחסיה ליהודים ולמדינת ישראל עלה על סדר יום. פרסום השיר והשפעותיו העמידו סימני שאלה ואולי תקווה בהקשר זה. כך אנו מבחינים במאמר בעיתון דבר מ-29.9.1961, שבו כותב ח. שורר על יבטושנקו והפואמה: "...מביע בשירו את חוויותיו בעמדו במקום העקוב מדם "באבי יאר", ואת הזדעזעותו מן האנטישמיות. ולוואי ותהיה לדברים השפעה על המוני העם הרוסי ועל עמי בריה"מ. בטרם ראתה אור הרשימה הגיעה ידיעה על תגובות קשות וחריפות מאת המבקר... הטוען כי הדברים על האנטישמיות בבריה"מ הם פרובוקטיביים... עזה תקוותנו כי השיר על באבי יאר ימלא שליחותו".

סיפור הפואמה צבר תאוצה לאחר שהמלחין הנודע דמיטרי שוסטקוביץ' קרא את היצירה והחליט להלחין אותה. פרשיות רבות נכרכו בשמו של המשורר והשיר קיבל במה בזכותו.

השלטונות הסובייטים לא אהדו בלשון המעטה את הלך הרוח שנוצר בעקבות הדיו של השיר, ו"ביקשו" לשנות את הפואמה, "ולהופכה לפחות יהודית", לאחר לאחר סיבוב הופעות קצר. ידיעות על כך מופיעות בעיתונות התקופה. בינואר 1963, מופיעה ידיעה בעיתון על המשמר שכותרתה "יבטושנקו תיקן את באבי יאר".

כתב היד המקורי של באבי יאר הופקד בבית הספרים הלאומי". מתברר כי לנוסח הרשמי קדם נוסח ראשוני, שיבטושנקו חשש לפרסמו בשל הצנזורה הרוסית. כתב היד הגיע ב-1968 לבית הספרים הלאומי, ונמצא באוספי הספרייה הלאומית. המידע על אופן הגעתו ונפתוליו עודנו לוט בערפל. ידוע שהוא נרכש על ידי מר ליאו גרהאם והופקד למשמרת בספרייה הלאומית

מפארק שעשועים למוזיאון- מה יודעים כיום באוקראינה? ומה קורה בבאבי יאר?

הלחץ להקמת האנדרטה נשא פרי: ב-1966 נערכה תחרות בין אדריכלים לבניית האנדרטה, שהושלמה ב-1974. אך עדיין - קולם של המתים לא הושמע. האנדרטה שהוקמה הייתה לזכר כלל הקורבנות. רק ב-1991 הוצבה אנדרטה לזכר הקורבנות היהודיים, ובאפריל 2021 נחנך בית הכנסת בבאבי יאר. אף בימים אלו ממשלת אוקראינה הודיעה על הקמת קומפלקס מוזיאולי שיצניח ויספר את קורות באבי יאר ויתעד את הסיפור שלא סופר.

איך אנחנו העם הזוכר - זוכר ומנציח את באבי יאר ואת קדושי השואה?

חובת הזכרון וההנצחה היהודית

לאמיתו של עניין, הזיכרון היהודי מעוצב באספקלריה היהודית-תורנית: "עשה למען הנטבחים על ייחודך", מתחננים יהודים כבר אלפי שנים. חז"ל העניקו לנו כלים לזיכרון ולהבנה מהי המשמעות של הזיכרון ברצף ההיסטורי היהודי.

סיפורו של באבי יאר הוא סיפור של אחד מעשרות ואולי ממאות אתרי רצח שידועים לנו ושאינם ידועים. כל אתר הוא עדים לחיים יהודיים תוססים, על אנשים שהתהלכו על פני ולכל אחד מהם יש פנים ושם, משפחה וקהילה, פינה במורשת היהודית. אנו זוכרים כל אחד מהם כמקדש השם. פעולות זיכרון וההנצחה רבות יזמו הניצולים – בין אם מדובר בבניית קברים, ובין אם באמירת קדיש, כינוסי זיכרון, לוחות הנצחה בבתי כנסת, אמירת משניות, הדפסת ספרי קודש והקמת בתי כנסת וקריות

עם הפלישה הגרמנית לבריה"מ בקיץ 1941, החלה השחיטה הגדולה בבריה"מ ובשטחי סיפוחה: ברוסיה, באוקראינה ובגלילותיה, בליטא ובאחיותה הבלטיות, בבלרוס, במזרח פולין ועוד, ובזה אחר זה בתוך גיאות ההריגה היו מחזות המוניים של קידוש השם. אידה פינקרט, מן הנצולים הבודדים שנותרו מבאבי יאר, מספרת: "אינני יכולה לשכוח את צעקות שמע ישראל של היהודים. הן מהדהדות גם בחלומותיי". באוקראינה הושמדו כ-900,000 יהודים בעשרות אתרי רצח. אקציות גדולות התחוללו אף בברדיצ'ב, בחג סוכות תש"ב, ואף באומן, לפני ר"ה ובהמשך.

ביום הכיפורים של תש"ב נערכה אקציה בגטו וילנה. בעיירת מיר נרצח באקציה גדולה הרב אברהם הירש קמאי, בי"ט בחשוון תש"ב. מול בורות הירי הוא אמר: "קבלו כל זה באהבה, כמו התנא רבי עקיבא שקיים בשעה האחרונה בכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך" [אלה אזכרה, כרך ו'].

קידוש השם של עם ישראל בשואה הוא נקודת ההתחברות שלנו לכלל ישראל ולקדושים. על נקודת חיבור זו עומד האדמו"ר מסלונים, בעל הנתיבות שלום, באומרו: "ועניין הזיכרון אינו לזיכרון היסטורי בעלמא, אלא שעל ידו מקשר יהודי את עצמו לכלל ישראל, שהוא חלק בלתי נפרד מכלל ישראל… המשמעות המיוחדת של זיכרון קדושים אשר בארץ מדור לדור שהוא המחבר אותנו עם מקור הקדושה. כי המשך הדורות הרצוף של עם ישראל… כשרשרת שכל טבעת מטבעותיה שלובה בחברתה, ושילוב זה הוא יסוד קיומה" [רש"נ ברזובסקי, זיכרון קדושים].

הזיכרון היהודי אינו מסתפק בהתרפקות או באבל על העבר, ואף לא בהבנתו ובידיעתו. הזיכרון נועד לתת משמעות להווה ולעתיד. הוא צו, פיקדון ואתגר, ולא בכדי דבק בנו הכינוי "עם זוכר" - כי מהות ערכי המסורת היהודית בנויה על עיצוב הזיכרון.

משימה זו נטל על עצמו גנזך קדוש השם - להיות ממעבירי לפיד הזיכרון, לספר לדור הצעיר ולבניו את שיר האמונה שלא דעך, לתת להם כוח להמשיך ולאחוז בשרשרת. חלק ממטרת השיח היא לזכור גם את מה היה בעבר, את פארן של הקהילות היהודיות. כך נבטיח עתיד יהודי, עוד חוליות בשרשרת. בחוליה זו תלוי כוחה של השרשרת כולה.

בימים אלו, עת עמ"י עובר לפניו כבני מרון - אין ספק שזכות עקידתם של הקדושים לפני 80 שנה עומדת לנו.

במכתב אל בנו [פרשת נח תש"ו] הרב דסלר מתאר את חרבן קלם, באב תש"א, ומשווה את הליכתם למוות של הקדושים לשמחת תורה: "אמנם איך נסתלקו גדולי עולם כבירי הלבבות, משחרי האמת? זכורני ימים מקדם, את לילי שמחת תורה בתלמוד תורה, כי יצאו רבני הבית מן השער הרחובה, וילכו במחול דרך העיר, מרקדים בכל כוחם מתוך התלהבות של שמחה ומזמרים בכל עוז 'אשרינו מה טוב חלקנו... מי יוכל לשער מה עשו קדושי עליון הללו בה בשעה? חזקו את לבבם, ואמצו את רוחם, ויתלהבו בשמחה עצומה על מצוות קידוש השם, תחת בכות וילל, היו מרקדים ומחוללים... אותו זמר של שמחה: אשרינו מה טוב חלקנו..."

על המדור

שנת תש"ב תיזכר בקורות עמנו כשנת הרצח ההמוני הנורא ביותר של העם היהודי, ושנת השפל בקורות האנושות
הרצח ההמוני בירי ובבורות המוות החל עם כיבוש ליטא ושטחי פולין ובריה"מ בקיץ תש"א.

בשנת תש"ב נערכה ועידת ואנזה, הוקמו מחנות הריכוז והמוות, חוסלו הגטאות ורוב יהודי אירופה הכבושה נהרגו על קידוש השם במחנות המוות. לא בכדי כתבו יהודים על שנה זו: שנת תש"ב אנוש עד דכא.

בשנה זו יקדיש אתר כיכר השבת פינת זיכרון מיוחדת. מידי חודש ייבחר אירוע מסויים שהתרחש באותו פרק זמן, ויוצג כפי שפורסם בעתון מקורי מהעיתונות העברית בשנת תש"ב.

בקטעי המידע הנלווים נתאר את האירועים כפי שהיו על פי המחקר ההיסטורי והעדויות, ובנוסף, נציג את הסיפור היהודי של האירוע - מאוצרות גנזך קידוש השם.

פרויקט חדש זה הוא תוצר של שיתוף פעולה מיוחד בין גנזך קידוש השם בבני ברק - בית הספרים הלאומי בירושלים - ואתר כיכר השבת.