פרק א': בשנת תרל"א (1871) פרש רבי דב בער פרידמן בנו של הגה"ק רבי ישראל פרידמן מרוז'ין זי"ע מכהונת אדמו"ר ויצר דרמה של ממש בעולם החסידות שהכתה גלים מאז ועד היום.
רבי דב כיהן כאדמו"ר ב'חוש', 'סקולן' ו'בלאובה' על שמה מכונה 'ר' דב מליאובה'. פרשת פרישתו חשפה את עולמה של אשתו הרבנית שיינדל, בתו של האדמו"ר רבי מרדכי מצ'רנוביל זי"ע.
ספר החסידות לסופר החסידי ר' אהרון מרקוס (תרס"א-1901) שהרחיב בפרטי הפרשה צונזר לראשונה בשנת תשי"ד כשרבי משה שנפלד הדפיסו, וצונזר שוב במהדורה שניה בשנת תש"מ, בהסרת חמישה עשר עמודים שעסקו ברבי דב בער.
הסיפור הכואב אירע, כך נטען, שהאדמו"ר רבי דב בער ברח מביתו לאחר שלא חש בנח בתפקידיו האדמו"ריים.
בינו לבין אשתו הרבנית שיינדל בת הרבי מרדכי מצ'רנוביל, היו אי הבנות. הרבנית מצדה הייתה יחסנית ובנש"קית, וככה"נ הובטח לה טרם אירוסיה שבעלה ימשיך בשושלת האדמו"רים כמנהג אבותיה ואבותיו.
כשהרגישה אשתו שבעלה אינו חפץ לכהן בתפקיד אדמו"ר, וחלומה הגדול – להיות 'אשת אדמו"ר' הולך ונמוג – היא לא ישבה בשקט והזעיקה את קרובי משפחתיה שניסו להחזיר בתשובה את בעלה האובד.
המאבק בתוך המשפחה הגיע לשיאו כשטליתו נקרעה בליל יום הכיפורים תרכ"ט (1868) כשמשכוהו בכח לבית הכנסת לתפילת כל נדרי.
לאחר יום הכיפורים, הזריקו לרב דב בער סם הרדמה והבריחו אותו לסדיגורה, שם אחיו ניסו לשכנע אותו שיחזור בו מדרכו הקלוקלת.
המשכילים שהיו חבריו של רבי דב בער בעזרת המשטרה העבירוהו לצ'רנוביץ שם כתב מכתב גלוי לב: "לא הסרתי מעלי את יראת ה', רק הרחקתי מעלי המון הפתאים השומרים הבלי שווא... יש בליבי אמונת א-ל, בו אדבק כל החיים, ונאמן אני לתורתי ולחכמי ישראל ההולכים לפנים ולא לאחור". מכתבו פורסם בעיתונות התקופה.
חודשיים בלבד לאחר שהותו בחברת המשכילים בצ'רנוביץ, חזר רבי דב בער לסדיגורה, שם חזר בתשובה וחי בבדידות תחת משמר כ-6 שנים.
לאחר שובו פורסם מכתב חרטה עליו חתם. הראי"ה קוק כתב על רבי דב בער: "איש רוח שסבל משקרים רוחניים בימי חייו".
לקריאה נוספת:
דוד אסף, דרך המלכות, ר' ישראל מרוז'ין, ירושלים תשנ"ו. מוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ח בניסן תשע"א, 22.4.2011
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com