20 שנה התפללתי באותו בית כנסת ביום הכיפורים, אצל מרן האדמו״ר מצאנז. יש לי את המקום הקבוע שלי, את הפינה שלי בין כל האלפים שמגיעים מדי שנה להתפלל יחד עם האדמו״ר. מעולם לא חשבתי שתהיה סיבה כלשהי שתעצור אותי מלחוות את תפילת יום הכיפורים בצילו של הרבי. לראות אותו, יהודי הדור פנים כבן 70, חובק את ספר התורה בין זרועותיו, מתייפח בבכי כתינוק ומבקש מחילה על כל עוונותיו. מי ישמע אילו עבירות עשה המלאך הטהור הזה במהלך השנה.
אבל לא על התפילות הטהורות במחיצתו של הרבי באתי לספר לכם/ן במוצאי החג, אלא על כך שהשנה לראשונה חוויתי יום כיפור מסוג אחר. רצה הקב״ה ואחי, שמתמודד עם מום לבבי נדיר, נאלץ להעביר את יום הכיפורים בבית החולים. במשך 14 שנים מאז נולד עברתי איתו את כל החגים בבית החולים, אבל הוא אף פעם לא היה מאושפז ביום כיפור. השנה גם זה קרה, ואני חשבתי שסוף העולם הגיע.
בליל יום הכיפורים עם התקדש החג, הורדנו אבא ואני יחד את אחי בכיסא גלגלים, ככה, מחובר לעירוי, לבית הכנסת של בית החולים. במקום שררה אווירת נכאים של ממש, בקושי מניין של יהודים גלמודים וחולים ל"ע. ואני מנסה לחפש את הפינה שלי ולא מוצא, פותח את המחזור ב״תפילת זכה״ והדמעות מציפות את העיניים. כל השנה האחרונה, כל הקשיים שעברתי - הכל צף והתנקז יחד עם תחושת הניכור לקהל הזעום ולבית הכנסת הקטן והלא מרשים בבית החולים.
ואז מתחילה התפילה בנוסח ״עדות המזרח״. בסגנון אחר, בשירים אחרים, ואני מביט אל עבר ארון הקדוש הפתוח וספרי התורה בתוכו, אותו ספר תורה שניתן לכל העם היהודי, לספרדי ולאשכנזי לחילוני ולחרדי, לחסיד בצאנז ולזקן החולה מלניאדו, ומליבי פורצת התפילה ״ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה״.
זו הייתה תפילת חג שלעולם לא אשכח. תמיד אעריך יותר מעתה את התפילות אצל האדמו״ר ולעולם אזכור את הרגע בשנה שבו נופלות החומות המפרידות בין חלקי עם ישראל השונים, הרגע המזוקק שבו כל עם ישראל על כל גווניו הם פשוט בניו של הקב״ה המתחננים לסליחה ומחילה.
שתהיה לכולנו שנה טובה.