השבוע מתארח ב'תכנית המבדיל' אצל זלמן שטוב, הסטיריקן קובי אריאלי, כדי לספר על המסע שלו בנבכי הסאטירה החרדית, ומה הומור טוב יכול לעשות לחברה.
כילד בן ארבע אריאלי זוכר את עצמו עושה חיקויים, ומנסה להצחיק את הסובבים. בהמשך הוא כותב בעיתון בקהילה במשך שנים ארוכות טור שבועי, אשר לדבריו היה בו משהו ראשוני שלא יחזור על עצמו.
"הומור צומח בחברות שמרניות, כיוון שהכל לחוץ, וההומור בא לתת דווקא את הרגיעה, לקחת את הניואנסים העדינים שנמצאים בתוך החברה ולהאיר אותם באור משעשע, ובקיצור, ההומור הוא נתיב ניקוז של כל הלחץ", אומר אריאלי.
"מצד שני הומור הוא דבר מסוכן, צריך לחשוב איך הוא יתקבל. פעם אחת ישבתי באיזו שבעה, ודנו האם אש הגהינום שובתת ביום טוב כמו בשבת. אמרתי שביום טוב אפשר להעביר מאש לאש. הרב שהיה שם הסתובב ואמר "מימאכט נישט ליצונעס", כלומר לא מתאים ליצנות. השתתקתי, צריך לדעת שאתה דורך על ביצים".
לדעתו של אריאלי אין מספיק הומור כתוב בחברה החרדית, גם עיתון משפחה שלדעתו הינו עיתון מעט 'מרדני' שהפך למיינסטרים, ויש לו כותבים שיכולים לעשות עבודה נהדרת, פחות מתעסק בהומור. ביתד נאמן היה את פ. חובב שכתב טורים טובים בזמנו, גם אם בסופו של טור הייתה מעין רשעות ליטאית בעלת השקפה.
אריאלי מספר על מערכון בן 20 ומשהו שנים, בו יהודי נכנס למסעדה ומתחיל לחקור את המלצר על אוצר בית דין וכו', עד שלבסוף, כשהמלצר מת עוד רגע, הוא לוקח כוס מים, כדי לא להסתבך. המערכון הזה לא פוגע בהלכה, אף אחד לא יקפיד פחות עכשיו, אבל נתנו נקודה מעניינת.
דבר נוסף שישנו בהומור החרדי הוא הצניעות. בעולם הרחב משתמשים בכל דבר על מנת להצחיק, אפילו שמטרת ההומור הוא לפרוץ את הגבולות, ולהכניס נושאים לא צנועים איננו חלק מהמטרה