הסיפור הוא שלכן
בתחילת כל ראיון, נהוג להציג את המרואיין ולתאר בקצרה כמה שורות ויקיפדיה מנומסות.
את הרבנית ימימה מזרחי, לא באמת צריך להציג לקהל הרחב ששותה בצמא את מילותיה, אבל אין כמו יומן חדש וטרי, היישר מהדפוס, כדי לשבת לשיחה מעמיקה, מרגשת ובעיקר מחדשת.
הערמה הסגלגלה והגבוהה של היומנים, שכמה שהם יפים מבחוץ, ככה הם מאירים יותר מבפנים, גרמו לי לתהות על המייקאובר שהיומן עשה עם השנים כמעט מבלי ששמנו לב. איך הוא הפך מפריט חובה נוצץ בילקוטים של בנות עשרה לתורה אישית נשית שזורה בדפי יומן שנתי, לבן לוויה.
רוצות להיתרשם? להזמין? כנסו >>
"אנחנו רגילות ללוות נשים ביומן", אומרת הרבנית שמלווה בתורתה ובמילותיה שנים רבות נשים מכל חלקי החברה בצמתים החשובים בחייהן.
"לתת להן צידה לדרך של מילים ואותיות. היומן הוא לא האישיו. יומן של נשים הוא האישיו. היומיום הנשי חשוב לי. היומן הוא האריזה הממותגת והמכובדת אבל מה שמלווה את הנשים הן האותיות והמילים. זו הצידה לדרך, משהו שישביע אישה. שלא ישמין מדי, שלא ישאיר אותך רעבה. מינון מדויק כזה. ארזנו אותן ביומן ממש יפה שכיף לקבל כמתנה שכיף לפתוח אותה בכל יום. כך אני חושבת".
איך את הרבנית, שחתומה על המילה הכתובה, ששולחת מידיי שבוע שיעור עמוס וגדוש בתורה, מקורות וציטטות, מפיקה יומן ומשאירה חלל פנוי, מעניקה את רוב הבמה לתלמידות ולנשים באשר הן?
"שאלה נורא חכמה. זו שאלה כיפית כי בזכותה אני פתאום מרגישה אלוקים... ", היא צוחקת. "ככה הוא ברא את העולם, פינה מעצמו. בעצם, להשאיר חלל פנוי זה המשמעות של להיות מסוגל ללמד, כי אז אתה ביחסים עם זולת. אתה לא לבד בעולם. מה, מלוא כל הארץ כבודך? אז מי ילמד ממך?!
החלל הפנוי הזה הוא קודש קודשים. בעצם, כשאישה כותבת את יומה, זו הצדקת קיומי. התשובה שלהן מעוררת את השאלה שלי והתשובה שלי מעוררת את השאלה שלהן. זה איזון שמתקיים כל הזמן. זה לא מפריע לי, להיפך. זה בדיוק קווי המתאר של השיעור שלי. של הקיום שלי. זו קריאה שמצמיחה תורה חדשה כל הזמן, ברוך ה'.
וזה נכון שמאוד קשה לקחת מהלך שלם ולתמצת מתוכו קטע קצר ליומן, זה כמו לבחור בין ילדים שכולם אהובים. אני מודה שבהתחלה זה היה משונה לי. אבל בעבודת העריכה הנהדרת של יקרת פרידמן, ראיתי שהקצר הזה הוא מושלם".
נשים מספרות על עצמן... אז בעצם היומן הוא שיעורי הבית שלנו, הנשים שמקשיבות, ולומדות, מפרשות את השבוע, ואז יוצאות לכתוב את יומן. בעצמן.
רוצות להיתרשם? להזמין? כנסו >>
"ישנם שלושה ספרים שנפתחים בראש השנה, כך כתוב. וחז"ל אומרים שמדובר בספר, בסופר ובסיפור. יש את מי שכתב; זה הסופר. יש את הספר עצמו – זה היומן, לענייננו. ויש משהו אחר שיוצא מהשילוב שבין הספר לבין הסופר, וזה הסיפור של זו שקוראת את זה. וזה תמיד יהיה משהו חדש לגמרי. זה סיפור שקשור אליה, משהו שהיא מוציאה מהיומן.
אז אנחנו נתנו לכן את הספר, את היומן. והסיפור הוא שלכן. זו יצירה משותפת לכולנו", אומרת הרבנית ומשרטטת בתבונה את הסיפור הנשי אותו היא פוגשת יום יום. 365 ימים בשנה.
"ובגדול, הסופר הוא הקב"ה. הספר שהוא נותן לנו – זאת התורה. והסיפור – הוא שלנו. והוא ישתנה בכל דור, בכל שבוע, בכל יום, לפי איך שנפגוש אותו. לכן בעל ה'פרי צדיק', רבי צדוק הכהן מלובלין, אומר: שבעים פנים לתורה, והן כנגד שבעים השנים שאדם חי על פני האדמה. זו פרשנות נהדרת. בכל שנה זה כאילו אותה תורה, אבל יש לה פנים אחרות לגמרי. כי גם הפנים שלך, לצערך, לא נשארות אותו דבר. בכל שנה הן אחרות. והתורה גם מביטה בך בפנים אחרות. וזה הסיפור".
חיבוק גדול מהקהל
קהל הנשים הגדול בארץ ובעולם, שרגיל לקבל שיעורים כתובים וספרים עמוסים בתורה, מחבק בהמוניו גם את היומן. מתחבר למקום שבין השורות. לוקח את הבמה בשתי ידיים.
מראה שכיח הוא לראות יומנים סגולים מחייכים כמו שמש בתיקים. חוצים מגזרים, מצב משפחתי, עדות וזרמים.
"ההתרגשות מאוד גדולה", משתפת הרבנית. "היומן מתקבל באהדה ובציפייה. הוא מהדהד לנשים עסוקות, לנשים שרצות ליום שלהן.
רוצות להיתרשם? להזמין? כנסו >>
ויש לה גם סיפורים מרגשים ואנקדוטות מרחיבות לב שנכרכות בין דפי היומן. "רק היום קיבלתי מייל מאחות במחלקת טיפול נמרץ. היא עצמה זקוקה ל'טיפול נמרץ', אין לה זמן, אין לה זמן. היומן הוא בדיוק הנגיעה הקצרה שהיא צריכה. האקמו המהיר. כך היא תיארה את זה.
ויש לי שלוש תלמידות עם CP (שיתוק מוחין), שלושתן חברות והן קונות אחת לשנייה את היומן. מפנקות בו אישה את רעותה בכל שנה. זה מרגש אותי עד דמעות.
יש את זו שמקריאה מתוכו במקום העבודה שלה וכבר יצרה שם 'קבלת שבת' קבועה. ואלה שחייבות אותו בדיוק בזמן לטיסה שלהן לחו"ל. השנה הגיעה למשרד של פרשה ואשה ישראלית שגרה בברזיל בקהילה רחוקה וקטנה ולקחה שלושה יומנים, לה ולחברות, בשביל הטעם המיוחד של ארץ ישראל. יש לו כנפיים רחבות ומפתיעות, ליומן הזה.
והכי אני אוהבת את המחשבה המקדימה: 'למי אני אתן במתנה את היומן? האם אמא שלי תשמח ביומן גדול או ביומנית הקומפקטית?'. נתינה, מחשבה, שִׂימוּחַ – בשביל זה אני כאן".
תקראי ותצמיחי ותתבטאי
מאחורי כל יומן עומד קונספט. קו מחשבה שמלווה אותו בתפילה, לילות לבנים, וסיעור מוחות עד שהרעיון המזוקק מתיישב על הלב.
"הקונספט של תשפ"ב הוא 'הקריאה שלך'", משתפת הרבנית את ליבת הרעיון שעומד מאחורי יומן שנה וברכותיה לשנת תשפ"ב.
"לצד דבר התורה שלי, אנחנו מבקשות מנשים לכתוב את הקריאה שצמחה אצלן, התובנה שנבטה אצלן. הרי אנחנו דור מגיב. כשהתגובה היא בכתב, היא נשארת והיא מנוסחת. המחשבה לא הולכת לאיבוד כי הכתב מנציח אותה. כך, גם התורה וגם הקריאה מקבלות עוצמה. הטקסט המקורי שלי והטקסט שהתווסף עליו ושוב, כל אחד מגדיר את האחר. ובסוף השנה את נשארת עם אוצר בלום של תורה שהנבעת מעצמך.
בכלל אני מאמינה שכל אישה היא שיעור. היא שיעור קומה. היא רב מכר. ואישה שיש לה סיי תורני על המצב, זה בעיניי הכי שווה.
"ויש לי חלום", היא מספרת על ימימה הקטנה שעוד לא ידעה איזו מעצמה היא תקים. "בילדותי רציתי להיות מורה, כזאת שבודקת יומנים. אז כל מי שממלאת את היומן בחידושים שלה, אני ממש אשמח בסוף השנה לראות את זה. זה ישמח אותי מאוד. יש אבות ואימהות ויש תולדות, אז קדימה, תקראי ותצמיחי ותתבטאי".
האם בדור הדיגיטלי שלנו, 2021, נשים עדיין כותבות ביומן? אני תוהה כיצד מתקבל יומן שנתי בדור שמחובר למסכים כמו אינפוזיה. בזמן אינסטנט בו הכל נגיש, ידוע, מהיר וזמין. האם הטלפון החכם לא הדיר את הדפים עם הריח הבראשיתי של הדפוס??
רוצות להיתרשם? להזמין? כנסו >>
"את צודקת", מסכימה אתי הרבנית אבל מאירה זווית אחרת על הצורך הנשי דווקא במילה הכתובה. "ולפעמים אישה צריכה תנועות עגולות של עט. פשוט הנפש זקוקה לזה ופחות להקשות ולתנועת הגלילה של המסך. התנועה של הכתיבה מאפשרת ביטוי רך יותר. הרי בערב שבת בין השמשות נברא הכתב והמכתב והלוחות. זו צורה של חריטה, ואז זה נחרט גם בלב. כתיבה היא משהו שאי אפשר לוותר עליו".
אני לא מתאפקת ומנסה לקבל הצצה אל היומן הכי מסקרן מתוך האלפים שיצאו ממכבש הדפוס. מה את הרבנית, כותבת ביומן הזה?
"אני בעיקר כותבת בו את החלק שאתן מקבלות... את התורה. ואם לדבר על תועלת, אז אני משתמשת הרבה בתאריכים ובשעות. אני מחוברת לזמנים. אני גם משמחת בעזרתו! קודם כל הבנות שלי אוהבות אותו מאוד ושמחתי להקדיש לכל אחת יומן. בתי המורה כבר מעבירה הלאה, בכיתה שלה, את התכנים שבפנים. כמובן נתתי יומן גם לאמא שלי.
היומן הוא ספר קודש לכל דבר ועניין. ואם בספרי הקודש שלי אני אוהבת לכתוב בצד הערות ושרבוטים, אז הפעם זה אתן שכותבות בצד ובאמצע ולאורך ולרוחב את ההערות שלכן.
וכמובן, אני כותבת הקדשות בהתרגשות מאוד מאוד גדולה. מקודשת, מקודשת, מקודשת".
לא מסתכלת ימינה או שמאלה
כמו כל דבר טוב, תאומים של היומן צצים לפתע מכל מיני כיוונים. דומים יותר או זהים פחות. אבל איך בכל זאת שומרים על הבידול? אני שואלת את הרבנית. איך משמרים את התשוקה ותהליך היצירה כשהוא לא נותר תמיד במקור גידולו.
"אפשר לשמור על בידול רק כשאת לא מסתכלת ימינה או שמאלה. ואם את מסתכלת על כל ים היומנים, תמיד תמצאי את עצמך מחקה; או מחקה בצורה של "אני אכתוב ההיפך" או "אני אכתוב כמו". אלה שתי צורות תגובה וחיקוי.
ואני – אסתכל ביומנים אחרים רק אחרי שחישבתי את המהלך שלי. כך שומרים על מקוריות ועל רעננות. בכלל, דברי התורה שלי הם לא 'לעומתיים'. אף פעם. הם מתייחסים לאקטואליה, לנשים שפגשתי באותו שבוע. הם לא לעומתיים מול דברי תורה אחרים".
הקדשות. איך אפשר בלי הקדשות. כאחת שמאומנת בכתיבת הקדשות לאלפי נשים, רוכשות היומן, מה תרצי להקדיש לקוראות לקראת השנה החדשה?
"וואו. אני ארצה להקדיש להן את המתנה היקרה ביותר שנתן לנו הקב"ה, שזה זמן. היומן הזה הוא בעצם זמן. ה' רצה לתת לנו זמן במובן הזה שאישה, עסוקה ככל שתהיה, תאמר: "יש לי זמן – זמן לעצמי, זמן לזמן ליום העמוס שלי, זמן לרוחניות, זמן להיות זמינה לאהובים שלי".
רוצות להיתרשם? להזמין? כנסו >>
אני רוצה לתת לנשים זמן. לומר להן שהזמן בידיים שלנו. והיומן הוא לא רק דברי תורה, הוא גם זמן – לחיות את הזמן שלך באמת. איך למדנו השבוע - סטיב ג'ובס יאמר: 'תעשי רק מה שאת אוהבת, החיים קצרים, אין זמן'. ואני, בהשראת בעל התניא, אומרת: תאהבי רק מה שאת עושה.
ואז נהיה לך המון, המון זמן.
ויש אילוצים, ברור. אי אפשר להתכחש להם. נחמד שאת רוצה לעבור מקום עבודה או להחליף משפחה, אבל הרבה פעמים את מוצאת את עצמך תחת אילוצים. וגם במצב של אילוץ, תמצאי לך גם את החירות שלך. אז נכון, החירות הגדולה ביותר היא לקפוץ ממקום עבודה אחד למקום העבודה הבא. אבל, האם כל מצב אחר הוא נטול חירות? לא! הוא מזמן לך חירות חדשה, חירות מתחרה, שבעיניי היא מנצחת בפער.
זו התפילה שלי: שמה שאני עושה, אני אוהב. וכשאוהבים את הזמן, זה כמו מופלטה, את מפשטת אותה על פני שטח מאוד גדול".
יומן לפנים
קשתה עליי פרידתה. ודווקא לקראת סיום, אני שומעת את המילים הכי מרגשות שכל אחת בוודאי חשה לפחות פעם אחת במהלך השיעור של הרבנית ימימה מזרחי. תחושה שהשיעור נכתב במיוחד בשבילה. עליה. מקפל בתוכו מסר אישי.
"זה יומן לַפָּנִים", אומרת הרבנית ומניחה עליו עיניים אוהבות. "הוא נכתב לנמענות. אני רואה פנים כשאני מכינה את השיעור שלי וכמובן שגם בהכנת היומן ראינו פנים. אין שבוע שזה לא לפנים. זה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם, וברוך ה' זה תמיד קורה, שבכל שבוע אומרות לי נשים ובנות: 'אליי דיברת. איך ידעת לומר בדיוק את מה שהייתי צריכה?'. למען אחיותיי ורעותיי, אדברה נא שלום בך.
וזו בעיניי התורה, הכל בך ועלייך ואיתך. זה לא דבר תורה מנותק ומעצבן. לעצמי אולי הייתי אומרת לפעמים רעיונות אחרים, אבל לא באתי לדבר עם עצמי ולהתפלפל עם עצמי. הכל למען אחיותיי ורעותיי".