משה וישראל חברים משכבר הימים. מאז שהכירו אחד את השני בתחילת הישיבה קטנה, לא עזבו האחד את רעהו. הרבה מן המשותף היה ביניהם, שניהם בעלי כישרונות גדולים, מתמידים, ומאירי פנים לזולת. הבדל אחד היה ביניהם: משה גדל בבית מבוסס כלכלית, וישראל גדל בבית שעניות גדולה שררה בו.
אבל 'מכנה משותף' נוסף היה ביניהם, ששניהם חונכו לעשירות אמתית, 'איזהו עשיר השמח בחלקו'. הם שקדו על לימודם בחברותא, וחברותם התחזקה מיום ליום, הם אף המשיכו יחד ללמוד באותה הישיבה הגדולה שבירושלים. בכל שנות חברותם האמיצה, לא הסכים ישראל ליהנות משום אדם, כולל לא מחברו הטוב - משה.
ישראל שמח בחלקו, לא התלונן מעולם על מצבו הכלכלי, אף שלא הסכים מעולם לקבל שום מתנת חינם, כולל לא מהת"ת של הישיבה. בכל פעם שבגדיו ונעליו בלו, היה הולך בחדווה אל גמ"ח יד שניה, וקונה בפרוטות מועטות בגדים ונעליים 'חדשות'. וכשמצא את מבוקשו, היה מספר זאת בשמחה מרובה.
משה התרגל לעקשנותו של ישראל, והפסיק להציע לו עזרה חומרית. כשהחלה תקופת השידוכים, משה שם לב לדכדוך קל הנסוך על פני חברו. בהכירו היטב, הוא לא תיאר לעצמו, שסיבת הדכדוך קשורה לעניין כלכלי כל-שהוא, והמתין עד שחברו יתגבר על דאגתו לבדו. אבל לאחר כמה ימים, שמצב רוחו של ישראל לא השתפר, הזמינו לטיול לילי בפאתי השכונה, מתוך מחשבה שהאוויר הצח והריחוק ממגורי בני אדם, יפתחו את ליבו של חברו.
לאחר שיחה נעימה וקלילה, אמר משה: ישראל, יש דאגה בליבך שאינך מסוגל להסיח דעתך ממנה וגם אינך יכול להתגבר עליה לבדך, קיים את מאמר חז"ל 'דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים', ושמא יהיה בידי להשיא לך עצה הוגנת.
ישראל, חשב קמעה, והחל להסביר לחברו בקול בוכים: אף שמעולם לא הפריע לי מראה לבושי, ברור לי שלא אוכל ללכת עמם לפגישת שידוכים. תסכולי גובר, כשאני יודע שאינני יכול לדבר על כך עם איש. את הורי אינני רוצה לצער, וכל אדם אחר ינסה להציע לי עזרה כספית, שכמנהגי אינני מוכן לקבלה בשום אופן. לאחר שנרגע הוסיף ואמר: אני מקווה, שלא תמעל באמוני, ולא תציע לי עזרה כספית. משה חיזקו באמונה בה' ית', ובירכו שהקב"ה יזמין לו את מבוקשו 'לא על ידי מתנת בשר ודם'. ישראל האזין לדברי חברו, ועננת הדאגה הוסרה קצת מעל פניו. וכך שבו אל הישיבה, ופרשו כל אחד לחדרו לשנת לילה.
משה שכב על מיטתו, ופיו ממלמל תפילה לה': 'תקנני בעצה טובה מלפניך'. כיצד אוכל לעזור לישראל, בלי שיצטרך למתנת חינם. לאחר מחשבות רבות, התנוצץ במוחו רעיון שהרגיעו והניחו לישון. למחרת לאחר תפילת שחרית, לאחר שקיבל אישור מאביו, פנה למשרדי הישיבה, וביקש מהמזכיר שידפיס לו מכתב, שזהו תוכנו: קרן אמריקאית, שהוקמה מעיזבונו של גביר חרדי ערירי, מחלקת אחת לשנה מלגות, לתלמידי ישיבות נבחרים. כל ישיבה מתבקשת, לבחור זוג חברותא שיכתבו שלוש מערכות חידושי תורה על המסכת הנלמדת, וצוות תלמידי חכמים אמריקאים יבחרו את המאמרים הנבחרים, כשהמקום הראשון זוכה בסכום של 10,000 ש"ח. משה ניגש לישראל, הראה לו את ה'מכתב', ולחש באזנו שמזכיר הישיבה פנה אליו בשם ראשי הישיבה, ששניהם נבחרו השנה מתוך כלל בחורי הישיבה.
משה הרהר בליבו, אמנם איני אומר לו את כל האמת, אבל מה אכפת לישראל אם הגביר הוא אמריקאי או ישראלי, האם נותן זאת מכספו או מעיזבונו. בין כך ובין כך, ישראל ייהנה מהחליפה מיגיע כפו, בזכות ולא בחסד. לאחר שבועיים של עמל וכתיבה, 'שלח' משה את המאמרים ל'קרן', ופנה לחנות בגדים ידועה, הסביר למוכר את תוכניתו, ונתן לו שיק של אביו שכתוב בו סכום השווה למחיר שתי חליפות איכותיות.
כעבור שבועות אחדים, 'הגיע' מכתב מה'קרן' בו התבשרו, שמאמריהם לא נבחרו לחמשת המקומות הראשונים להם מיועד פרס כספי, וצורף 'פרס תנחומים' - שובר לקניית חליפה בחנות מסוימת. אל המכתב צורפו שני תלושים, האחד על שמו של משה והשני על שמו של ישראל. משה 'התאכזב', אבל פניו של ישראל אורו, ואמר: איזה צורך יש לי בכסף, הרי אינני זקוק אלא לחליפה מכובדת לפגישות השידוכים. ביום שישי באותו השבוע, נסעו יחד לחנות המדוברת, בחרו חליפות איכותיות, כשמשה המנוסה בקניית חליפות, מייעץ לישראל ה'טירון' בטוב לב ובשמחה.
בעל החנות, יהודי בר אוריין ומוקיר רבנן, התבונן במשה כל זמן הקניה. כבר כשהגיע אליו משה בפעם הראשונה, הוא הבין שמדובר בבחור ת"ח, ירא שמים ובעל חסד, אבל מרגע לרגע התפעל יותר ויותר מחכמתו ותבונתו המצטרפת לחסדיו, ומול עיניו ראה התגשמות מעשית של דברי דוד המלך ע"ה (תהלים מא, ב): "אשרי משכיל אל דל". על פי הכתובת הרשומה על השיק שבידו, בירר על משה ומשפחתו, ופנה לשדכן שיציע להורי משה את בתו כלילת המעלות. לאחר כשבועיים, כשהגיעו הורי החתן לבית המחותנים לוורט, הגיש המחותן את השיק שקיבל מידי משה לאביו, ואמר: מחותני היקר, אתה הוא השדכן האמיתי, קבל נא מידי את דמי השדכנות.