"ואתה תצוה את בני ישראל" (כז כ).
מפרשת שמות שבה נולד משה רבינו אין פרשה ששמו לא מוזכר בה, מלבד פרשה זו פרשת תצוה שאמר לו הקב"ה "ואתה תצוה" בלי "וידבר ה' אל משה לאמר", ובכל הפרשה לא הזכיר את שמו כלל. והטעם לזה מבואר בזוהר הקדוש בפרשת פנחס (ח"ג רמו.) כיון שכשחטאו ישראל בעגל אמר משה רבינו (להלן לב לב) "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", וכל דיבור שאדם מוציא מפיו פועל את פעולתו, וכיון שהוציא מפיו שימחה שמו מן התורה, לפיכך נמחה שמו מפרשה זו.
ולכאורה קשה, הרי משה רבינו אמר "מחני נא מספרך אשר כתבת", ופירש רש"י: "מספרך" - מכל התורה כולה. ומדוע נמחה שמו רק מפרשה אחת? ואם די בפרשה אחת, מדוע דוקא פרשת תצוה?
ועוד, הרי משה רבינו אמר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", דהיינו שרק אם לא ימחל על חטא העגל ימחה את שמו, ובסוף מחל להם הקב"ה, וא"כ מדוע נמחה שמו מפרשה זו?
ופירשו הרא"ש ובעל הטורים: אם הקב"ה לא היה מוחל על עון העגל היה מוחה את שמו של משה רבינו מכל התורה כולה, אך כיון שמחל להם והתנאי לא התקיים, אע"פ שקללת חכם אפילו על תנאי היא באה, עשה עמו הקב"ה לפנים משורת הדין ומחה את שמו רק מפרשת תצוה שהיא הפרשה האחרונה לפני חטא העגל, ואפשר לומר עליה "מספרך אשר כתבת" - הפרשה האחרונה שנכתבה כבר.
ורבינו יוסף חיים זצ"ל (עוד יוסף חי דרושים פרשת כי תשא) נתן רמז לזה, כיון שפרשת תצוה היא הפרשה העשרים מתחילת התורה, וזהו "מספרך" - מספר כ', דהיינו הפרשה העשרים שבתורה.
"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (כז כ).
לכאורה המילה "אליך" מיותרת, שהיה אפשר לומר בסתם "ויקחו שמן זית זך", ומדוע אמר "אליך"?
ופירש המשך חכמה: "אליך" פירושו להנאתך ולטובתך, ובהדלקת הנרות היתה למשה רבינו תועלת פרטית, כיון שעד הקמת המשכן היה מקבל את נבואותיו רק ביום, כמבואר במכילתא (בא מס' דפסחא א): שכל הדברות שדיבר הקב"ה עם משה לא היו אלא ביום. אבל לאחר שהקימו את המשכן והדליקו בו נרות היה הקב"ה מדבר אליו גם בלילה, כיון שהיה שם אור הנרות והיה זה כמו יום. וכמו שכתב האבן עזרא בפרשת בהעלותך (במדבר ח ב) שבזמן שהדליקו את הנרות במשכן היה הדיבור גם בלילה.
וכעין זה מצאנו בהלכות דיינים, שנפסק להלכה בשו"ע (חו"מ סי' ה ס"ב) שאין מתחילים לדון דיני ממונות בלילה, וכתב הסמ"ע (סק"ז) שאם מדליקים שם נרות אפשר לדון בלילה, כיון שיש שם אור. וכן יש לומר בענין הנבואה, שבמקום שהנרות דולקות ויש אור הוא כמו יום, וכיון שהדליקו את המנורה היה הדיבור עם משה גם בלילה.
לכן אמר לו הקב"ה "ויקחו אליך שמן זית זך", אליך - להנאתך ולטובתך, שע"י השמן והדלקת המנורה תוכל לקבל נבואה גם בלילה.
"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (כז כ).
במצוות אחרות לא מצאנו שהקב"ה אומר למשה "ואתה תצוה", רק כאן בענין השמן למנורה אמר לו בלשון זו, ויש לבאר מדוע דוקא כאן ציוה אותו הקב"ה בלשון "ואתה תצוה".
ובספר שער בת רבים הביא בזה פירוש נפלא, כי הנה אמרו חז"ל (עירובין נד.) אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל, כמו שנאמר (להלן לב טז) "חרות על הלחות". ופירש רש"י ש"חרות" משמעותו חקוק, שהכתב היה חקוק באבני הלוחות, וזהו כתב שאינו נמחק לעולם, וכך על ידי הלוחות היתה התורה חקוקה לישראל ולא היתה משתכחת מהם לעולם, ומי שהיה לומד לא היה שוכח כלום.
אבל כששבר משה רבינו את הלוחות נגרמה שכחה לעם ישראל, וכל מי שאינו חוזר על תלמודו הוא משכח, כמו שהאותיות שהיו על הלוחות פרחו באויר (פסחים פז:), כך גם אדם שלומד ואינו חוזר כמה פעמים הלימוד פורח ממנו.
ואמנם משה רבינו התכוין לטובה, ואף הקב"ה הסכים עמו, כמו שנאמר (להלן לד א) "וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשנים אשר שברת", ודרשו חז"ל (יבמות סב.) "אשר שברת" - ישר כחך ששברת. מכל מקום, סוף סוף על ידי ששבר את הלוחות נגרמה שכחה לישראל, ורצה לתקן את הדבר.
לכן אמר לו הקב"ה "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך", ושמן זית מועיל לזכרון, כמבואר בגמרא (הוריות יג:) שזיתים גורמים לשכחה ושמן זית מועיל לזכרון, ואמר רבי יוחנן: כשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה, כך שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה. וכך אומרים בדרך מליצה: "האב משכח והבן מפכח", הזית הוא האב של השמן שיוצא ממנו, והאב שהוא הזית גורם לשכחה, אך הבן שהוא שמן זית יפה לזכרון.
ולכן ציוה אותו בלשון "ואתה תצוה", כלומר, כיון שאתה גרמת להם שכחה כששברת את הלוחות, אתה תתקן ותביא להם דבר שמועיל לזכרון. וזהו "ויקחו אליך" - בשבילך - "שמן זית זך", כדי לתקן את השכחה שגרמת בשבירת הלוחות, והשמן יועיל להם לזכור את התורה "להעלות נר תמיד" - לזכור תמיד את דברי התורה.
"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (כז כ).
"שמן זית זך" האמור כאן הוא רמז לתורה הקדושה, כמבואר במדרש (תנחומא כי תבוא ג) שהתורה נמשלה לשמן, שנאמר (שה"ש א ג) "לריח שמניך טובים שמן תורק שמך", מה השמן מביא אורה לכל העולם, כך התורה אורה לעולם.
ועוד אמרו במדרש (תנחומא אחרי מות י): נמשלה תורה לשמן, שנאמר (קהלת ט ח) "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר". כלומר, איך יזכה האדם שתהיה נשמתו נקיה בלי רבב, על ידי "ושמן על ראשך אל יחסר", שלא יחסר מהקביעות שלו בלימוד התורה. ומי שיעשה כן יזכה לבגד מיוחד לנשמתו גם בעולם הבא, לבוש הנעשה מלימוד התורה וקיום המצוות, וזהו הלבוש שנקרא בזוהר הקדוש (ח"א סו.) "חלוקא דרבנן", ואז יתקיים בו הפסוק "בכל עת יהיו בגדיך לבנים", בעולם הזה ובעולם הבא.
ובזה יבואר הפסוק "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור", שיעסקו בתורה שהיא מביאה אור לאדם, כמו שנאמר (משלי ו כג) "כי נר מצוה ותורה אור", והיא מאירה את הנשמה ומקדשת אותה, וזהו "להעלות נר תמיד" - "נר" ראשי תיבות "נפש רוח" או "נשמה רוח", שכל חלקי נפש רוח ונשמה מקבלים הארה מלימוד התורה. ולכן האדם צריך לשאוף תמיד לעלות ולהתעלות במעלות התורה והיראה, ועל ידי זה הוא מעלה ומרומם את נפשו רוחו ונשמתו.
"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (כז כ).
אפשר לפרש על פי הפסוק (קהלת ט ח) "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר", שלמה המלך בא ללמדנו מה הדרך הישרה שילך בה האדם בעבודת ה' ולא יכשל, איך אפשר לעמוד בכל הנסיונות בלי ליפול ח"ו. והעצה לזה: שירגיש שהוא לבוש בגדים לבנים נקיים, אך על ראשו יש כלי מלא בשמן, ועליו ללכת בזהירות רבה כדי שלא ישפך השמן על הבגדים וילכלך אותם.
כך האדם בעולם הזה קיבל נשמה טהורה ונקיה - אלו הבגדים הלבנים, ואם יחטא ח"ו תתלכלך הנשמה שלו. אבל כל החיים מלאים נסיונות - זה השמן שעל ראשו, ואם לא יזהר מאד הוא עלול להכשל וללכלך את הנשמה, לכן האדם צריך להזהר מאד בכל דרכיו שלא יחטא אפילו בשוגג, כמו שכתב בספר ראשית חכמה (שער האהבה פ"ד) כי גם בגד שנשפך עליו שמן בשוגג נשאר מלוכלך, וכך גם הנשמה שנמשלה בפסוק זה לבגד לבן, כל חטא מלכלך ופוגם אותה.
ועל זה נאמר "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך", שכל אחד ירגיש שיש על ראשו כלי מלא שמן ויזהר ללכת בדרך הישרה שלא ישפך מהשמן על בגדיו, ואם יעשה כך יאיר את הנשמה שלו - "להעלות נר תמיד".
ולכן צריך להתבונן תמיד לראות אם הוא הולך בדרך התורה ולא זז ממנה ימין ושמאל, כמי מי שהולך על חבל דק שעם כל תזוזה הוא יכול ליפול, כך בעבודת ה', בכל סטיה שהיא אפשר ליפול מדרך התורה ח"ו, וצריך להזהר מאד.
ומצאתי בכתביו של מו"א ע"ה שפירש על פי זה את דברי הגמרא במסכת תענית (כ.): מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי. אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית. היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי. אמר להם: למי אתם קורין רבי רבי? אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי - אל ירבו כמותו בישראל. אמרו לו: מפני מה? אמר להם: כך וכך עשה לי. אמרו לו: אף על פי כן מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן.
ולכאורה קשה: מה באה הגמרא להשמיענו בכל פרטי המעשה? מה זה משנה אם בא ממגדל גדור או ממקום אחר? מה זה משנה אם היה רוכב על חמור או על סוס? ומה באו ללמדנו בזה שהיה מטייל על שפת הנהר ולא באמצע הדרך?
ופירש מו"א ע"ה כי כל מעשה זה נכתב בדרך רמז: רבי אלעזר בא ממגדל גדור - שעשה גדרים וסייגים לעצמו שלא להכשל בשום חטא. והיה רכוב על חמור - רכב ושלט על החומריות שלו. והיה מטייל על שפת הנהר - היה נזהר בדרכו בעבודת ה' בזהירות רבה, כמו אדם שהולך על שפת הנהר שאם יטה ימין ושמאל יפול לתוך הנהר. והיה שמח שמחה גדולה - שהצליח לשמור על עצמו מכל חטא וללמוד תורה הרבה בקדושה וטהרה מתוך גדרים וסייגים.
נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר - הוא יצר הרע שמעשיו מכוערים, שהוא מנסה תמיד להחטיא את האדם בחלקלקות לשונו. אמר לו: שלום עליך רבי. ביקש למשוך אותו בדברים, אבל רבי אלעזר לא הסכים להכנס איתו לשיחה, אלא דחה אותו מיד וגירש אותו, ולפיכך אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך. אינני רוצה להכיר את הרוע שלך. אך יצר הרע השיב לו: לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. הלא הקב"ה ברא אותי להחטיא בני אדם, ואם אתה מתגרה בי סופך שאחטיא גם אותך, ואיך אתה בטוח בעצמך כל כך.
מיד הבין רבי אלעזר שטעה, כמו שאמרו חז"ל (אבות פ"ב מ"ד) אל תאמין בעצמך עד יום מותך. ירד מן החמור - הוריד עוד מהחומריות שלו, ממעט הגאוה שהיתה לו ונשתטח לפניו, ואז אמר לו: מחול לי - מלשון "מָחוֹל", שעתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, וכיון שאינני שומע לך יהיה לי מחול בגן עדן. אך יצר הרע טען שלא יזכה למחול בגן עדן כיון שזלזל בו והיה בטוח בעצמו שלא יחטא עוד, וא"כ בודאי שיכשל, וזהו שאמר לו: לך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית. דהיינו שאתה מזלזל בי ואינך מתייחס אלי.
וכך היה יצר הרע מטייל והולך אחריו ומנסה להכשילו כל ימי חייו, עד שהגיע לעירו - לחיי העולם הבא. יצאו כל הצדיקים מגן עדן לקבלו ואמרו לו: שלום עליך רבי ומורי. כמו שנאמר (ישעיה נז ב) "יבוא שלום ינוחו על משכבותם". אמר להם יצר הרע: למי אתם קורין רבי רבי? אם לזה אתם קוראים רבי אל ירבו כמותו, כיון שהאמין בעצמו ולא חשש עוד ליצר הרע. אמרו לו: אע"פ כן מחול לו, בכל זאת יזכה לְמָחוֹל בגן עדן, כיון שאדם גדול בתורה הוא ועמד בכל הנסיונות ולא נכשל, ומה שזלזל ביצר הרע היה זה כדי להרחיקו מעליו, ואע"פ שהאמין בעצמו, מיד כשהבין את טעותו חזר בו והמשיך לשמור על עצמו בגדרים וסייגים עד סוף ימי חייו, ולכן יזכה לעולם הבא ולכל הטוב הצפון לצדיקים.
וזה מה שאמר שלמה המלך "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר", שתמיד יזהר כאילו יש שמן על ראשו ויעשה לעצמו גדרים וסייגים, שירגיש כרבי אלעזר שהוא הולך על שפת הנהר וצריך להיזהר שלא ייכשל וייפול, וכך ישמור על עצמו בקדושה ובטהרה כל ימיו ויזכה לעולם הבא.