1:
פרשת שופטים מתחילה בהסבר על שלוש דרגות של ״בית דין״ שעל עם ישראל לדאוג שיהיה להם בהכנסם לארץ ישראל.
א: בית דין מיוחד שיוקם בכל עיר ועיר עבור יושביה ככתוב ״שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך״.
ב: בית דין נוסף כללי לכל שבט ושבט בנפרד שתפקידו להיות ממונה על ענייניו הפרטיים של אותו שבט. ככתוב ״לשבטיך״.
ומדוע? מכיוון שלכל שבט ושבט יש את המנהגים המיוחדים רק לו ואין לשופט משבט אחד את היכולת לשפוט בצדק מישהו מהשבט השני.
ג: בית דין הגדול בירושלים הנקרא גם ״סנהדרין גדולה״, בו יהיו שבעים ואחד דיינים והם יהיו בעלי הסמכות העליונה בישראל.
בבית דין חשוב זה ידונו הדברים החשובים ביותר אשר נוגעים לכלל העם, כגון מינוי מלך ויציאה למלחמה.
תפקידם של שאר בתי הדין יהיה לדון בדיני ממונות בין איש לרעהו, להעניש עבריינים בתשלומי קנס, מלקות או מיתה, כל אחד כפי עניינו ולא פחות חשוב, לפקוח ולשמור על התנהגות הציבור בענייני שמירת התורה.
בעת הצורך תפקידם יהיה לתקן תקנות וגזירות חדשות, לעשות גדר וסייג כדי שעם ישראל לא יעברו על מה שכתוב בתורה.
2:
בפרשת שופטים יש ארבעים ואחת מצוות.
ארבע עשרה מצוות עשה, ועשרים ושבע מצוות לא תעשה.
אחת המצוות היא להבדיל ערי מקלט, ככתוב:
״שלוש ערים תבדיל לך בתוך ארצך אשר ה׳ אלוקיך נותן לך לרשתה, תכין לך הדרך ושילשת את גבול ארציך אשר ינחילך ה׳ אלוקיך והיה לנוס שמה כל רוצח״.
הקב״ה מצווה על עם ישראל שכשיעברו את הירדן ויכבשו את ארץ ישראל, עליהם להכין ערי מקלט, מקומות מיוחדים כדי שיהיה למי שהרג נפש בשגגה מקום לנוס ולהנצל מנקמת גואל הדם של המת.
צריך שיהיו שלוש ערי מקלט מעבר לירדן מזרחה, ושלוש ערי מקלט בתוך ארץ ישראל.
חוץ משישה ערי מקלט אלו, מצווים עם ישראל לתת ארבעים ושתיים ערים עבור הלווים, ערים אלו ישמשו גם כערי מקלט אפשריים לנוס אליהן, אם כן ביחד יוצא שיש ארבעים ושמונה ערי מקלט.
3:
ישנם כמה הבדלים בין ששת ערי המקלט לבין ארבעים ושתיים ערי הלווים.
בששת ערי המקלט יכול הרוצח להנצל גם אם נכנס ללא דעת, לדוגמא אם הכניסו אותו כשהוא היה ישן והוא לא ידע בכלל שנכנס, עדיין זה נחשב שנכנס לעיר מקלט ואסור לפגוע בו.
לעומת זאת בארבעים ושתיים ערי הלווים, חייב הוא להכנס בדעת, שיכוון להכנס על מנת שלא יוכל גואל הדם להרגו.
אך במקרה ונכנס ללא דעת, כגון שהכניסו אותו בעודו ישן, לא תעזור לו עיר לווים זאת כעיר מקלט וגואל הדם יכול להרגו.
ישנו עוד הבדל, מי שבחר לברוח ולהכנס לערי הלווים, צריך לשלם שכירות למי שהוא גר אצלו.
אך מי שהעדיף לברוח לששת ערי מקלט, לא צריך לשלם שכירות לאף אחד, כי ששת ערים אלו נעשו בדיוק בשביל מצב זה.
יוצא מזה עוד חילוק.
בארבעים ושתיים ערי הלווים, הלווים הם הבעלי בית, והרוצח בשגגה הרי הוא כאורח.
אך לעומת זאת בששת ערי המקלט, הרוצח הוא בעל הבית, והלווים הם האורחים.
ומזה יוצא עוד חילוק.
במקרה ואין מקום בארבעים ושתיים ערי הלווים לרוצח לגור, אין צריך הלוי לפנות ולתת לו מקום.
אך בששת ערי מקלט, הרוצח הוא הקודם, ובמקרה ולא ימצאו מקום, חייב אחד הלווים לפנות מקומו ולתיתו לרוצח.
בספר החינוך במצווה תק״כ כתוב שחייבים לתקן את כל הכבישים שבדרך לערי המקלט ולעשותם שיהיו ישרים, חלקים, ללא מהמורות ובלי הפרעות, כדי שיהיה קל לרוצח לנוס לשם.
חייבים גם שיהיה שילוט בכל צומת שידע לאן בדיוק לנוס ולא יתעכב.
רוחב הכבישים לערי מקלט חייבים להיות ברוחב של שלושים ושתיים אמות (כששה עשר מטר).
בכל ט״ו באדר היו ה״בית דין״ שולחים עובדים כדי לתקן את הכבישים ולבדוק שאכן הם חלקים וללא מכשולים.
אם בית דין לא הקפידו על דין זה של לשלוח בודקים והתרשלו בדבר, הרי הם כשופכים דמים, שיכול לצאת מצב שבגלל מכשולים בכביש הצליח גואל הדם לתפוס את הרוצח ולנקום בו.
4:
שלושת ערי מקלט מצידו המזרחי של הירדן היו ״בצר״ ששוכנת במדבר בארץ המישור, והיא ניתנה לשבט ראובן, ״ראמות״ ששוכנת בגלעד וניתנה לשבט גד, ו״גולן״ ששוכנת בבשן, והיא ניתנה לחצי שבט מנשה.
ראשי התיבות של שלושת ערים אלו יוצא ״גבר״ (גולן, בצר, ראמות), ויש על זה רמז בפסוק ״אשרי הגבר אשר יחיה ולא יראה מוות״, מי שבורח לשם, ינצל ממוות.
בפרשת ואתחנן כתוב: ״אז יבדיל משה שלוש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש״.
רש״י הקדוש במקום מסביר שאף על פי ששלוש ערים אלו לא יקלטו רוצחים עד אשר יבדלו שלוש ערי המקלט בתוך ארץ ישראל, בכל זאת רצה משה לבנותם כדי להרוויח עוד מצווה.
הגמרא במסכת ״מכות״ מסבירה מדוע כתוב ״בעבר הירדן מזרחה שמש״, לכאורה המילה שמש מיותרת.
אלא שכך אמר הקב״ה למשה, הזרח שמש לרוצחים, הכן להם מקום שיוכלו להיות שם אלו שהרגו בשוגג.
לכאורה קשה, איזו מצווה מקיים משה כשהבדיל שלוש ערים אשר אין בהם שימוש בשנים הקרובות?
ועוד קשה, כתוב ״אז יבדיל משה..״ ואין ״אז״ אלא שירה, כמו שנאמר בקריעת ים סוף ״אז ישיר משה״.
נשאלת השאלה מדוע דווקא במצווה זאת החליט משה לשיר? במה היא שונה משאר המצוות שקיים משה, במיוחד שאמרנו שלמצווה זאת אין ערך מעשי כרגע.
ה״כתב סופר״ מתרץ שמשה היה מסתפק האם עשה כראוי כשברח ממצרים אחרי שהרג את המצרי, שמא היה עליו להשאר, ואולי הקב״ה היה מצילו כשם שהציל אותו מחרב פרעה כשנהפך צווארו לשיש, דבר זה ישב על ליבו תדיר, שמא נהג שלא כראוי.
אך כשהגיע הקב״ה וציווה עליו להבדיל שלוש ערי מקלט, שאל אותו משה, מדוע עליו להבדיל ערי מקלט.
ענה לו הקב״ה שערי מקלט אלו כדי שיוכל הרוצח בשגגה לנוס שמה.
מייד שמח משה כי הבין שאכן ראויה היתה בריחתו.
ונשאלת השאלה, מה הקשר בין הריגת משה את המצרי לבין ערי המקלט? הרי משה הרג במזיד ולא בשוגג, ועוד, הלא הרג הוא מצרי ולא יהודי, אם כן מדוע שמח משה ופצח בשירה??
שמעתי תירוץ נפלא באחד השיעורים של המגיד הרב ברוך רוזנבלום שהביא בשם האר״י הקדוש.
משה רבנו היה גלגול של הבל, שהתגלגל קודם בשת ואח״כ במשה.
מדוע היה צריך הבל להתגלגל במשה?
כתוב שבשעה שירד הקב״ה לקרבן של הבל, זנו עיניו של הבל מן השכינה.
על מעשה זה נגזר עליו למות ככתוב ״לא יראני האדם וחי״, ואכן מייד הרגו קין.
למשה היתה הזדמנות לכפר על מעשהו של הבל, היכן כיפר? בסנה הבוער, שם לא הביט בשכינה ככתוב:
״ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלוקים.
ונשמתו של קין התגלגלה באיש המצרי, אותו אחד שמשה הרגו, ואיך הרגו? באחד משמות השם.
ומדוע הרגו משה, כדי לעשות לו תיקון על זה שהרג את הבל, ואומרים המפרשים שעשה שלא כדין כי טרם הגיע זמן נשמת קין לתיקון.
הארי הקדוש אומר שלומדים זאת מהפסוק ״וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו״.
שואל האר״י הקדוש, מדוע צריך להגיד איש עברי מאחיו? הרי אם הוא איש עברי, בטוח שהוא מאחיו?
ומתרץ, שכך צריך להגיד, וירא איש מצרי מאחיו, מכה איש עברי.
האיש מצרי היה גלגול של קין, ומשה היה גלגול של הבל, ואם כן משה ראה איש מצרי שהוא בעצם אחיו, ואותו הרג בעצם בשוגג כי חשב שזמן תיקונו של קין הגיע.
עכשיו מובן מדוע שמח משה כשניתנה לו האפשרות לכפר על מעשהו זה על ידי הבדלת שלוש ערי המקלט.
5:
שבוע שעבר זכינו לחתן את בתנו היקרה וסופסוף היתה לי ההזדמנות לחוות חתונה מהצד השני, מה מרגיש אבא שמוביל את בתו לחופה.
כשלושה עשורים שאני משתדל לשמח זוגות ביום חתונתם.
בשבילי כל זוג הוא עולם ומלואו, בכל חתונה וחתונה אני משתדל לזכור שאמנם לי היא עוד אחת מיני רבות, אך לחתן והכלה שאותם באתי לשמח זהו היום האחד יחיד ומיוחד שלהם ואוי ואבוי אם לא אתן את כל כולי לצורך משימה חשובה זו.
לילה לפני החתונה היתה בי התרגשות יתר והרגשתי שקשה לי להשתלט עליה ולווסת אותה למינון הרצוי.
מחשבות רבות התרוצצו במוחי, האם החתונה תצליח, האם הכל יעבור חלק, האם בתי האהובה אכן תהיה מאושרת במקסימום האפשרי, האם נזכה שכולנו נעבור את החתונה ללא תקלות ועיכובים ושורה תחתונה, האם הקב״ה ישלח לנו את הסייעתא דשמיא לה אנו זקוקים?
לפני שנים מצאתי פטנט נפלא איך מכניסים את הנפש הסוערת לבלאנס הרצוי.
איך מתמקדים יותר בשמחה ופחות בהתרגשות יתר, יותר חיוכים ופחות דמעות.
גיליתי שאם אני פותח גמרא, לא עוברות כמה דקות של לימוד והגוף והנפש מתאזנים, החששות מתחילים להיעלם ואת עודף הרגש מחליפה השמחה.
וכך מצאתי את עצמי לילה לפני החתונה לומד ״קידושין״, לפני השינה פניתי בתחינה לקב״ה וביקשתי שהכל יעבור חלק ללא תקלות, שאזכה להרגיש את אותה השמחה שאני כל כך משתדל לתת לאחרים כל ערב.
אכן הקב״ה מילא את בקשתי על הצד הטוב ביותר ולא נשאר לי אלא להודות ולהגיד ״מזמור לתודה״ עוד ועוד.
בברכת שבת שלום
עמירן דביר (דבורקין) הלוי