בדורות האחרונים נקבעו ביומן השנה ימי בין הזמנים, פולמוסים רבים נכתבו על תוכן הימים סגנונם וסכנותיהם, יחד עם זאת מוכרות התמונות של גדול"י יושבים בנאות דשא והוגים ביערות בלימוד התורה באווירה מיוחדת, זה לעומת זה ברא אלוקים.
גם בדורות שלנו ניתן לפגוש בראשי ישיבות מרנן ותלמידהון אדמורי"ם עם קרוביהם הוגים בתורה בתנאיי נופש ובאווירת "דאצ'ה" זכורני בהשתתפותי לפני כשני עשורים ומעלה בנאות דשא שכזה של ועד הישיבות, בהשתתפות גדולי ראשי הישיבות חלקם אודם עמנו וחלקם כבר בישיבה של מעלה, וזכיתי לשמוע עדויות ותיאורים מופלאים גם על דורות עברו בתקופה זו.
אין ספק שזהו זמן מיוחד אך כגודל ההזדמנות גודל הסיכון, בד בבד לקדושה מתגברת גם ההתמודדות, וברבות השנים נתייסדו להם ארגונים וישיבות בין הזמנים וקמפים ועוד ועוד פעילויות ויוזמות חברתיים, אך עדיין ובמיוחד בשנים האחרונות אנו פוגשים נערים שחוו תאונות עצמאיות קשות בימי בין הזמנים, אם זה בחופי הכנרת, או סתם במפגשי לילה ויום, או באתרי מים שונים, ופעמים רבות לכאורה המפגש הקטן הזה יכול לשנות את חייו של הנער, ואז ההורים שואלים איך יכול להיות? הנער ישב ולמד בישיבה שנה שלמה ואז במפגש אחד קטן בבין הזמנים עם איזה נער לא אפוי מספיק הכל מתמוטט, היתכן??
ופה נכנסת לה השאלה היסודית לא עם מי הוא נפגש בבין הזמנים אלא איזה כלים הוא קיבל כל השנה בהיותו בישיבה להתמודד עם הרוחות הנושבות בחוץ? לדוגמא: נער שיש ברשותו פלאפון כשר לכל הדעות, אם הוא מכיר את הרעל והקושי של ההתמודדות עם מכשירים אחרים מוכשרים ומוגנים, והוא יבין וידע ולא רק ישמע ויאמין שבזה שיש לו פלאפון כפשוטו הוא מרוויח חיים איכותיים ולא להיפך דהיינו שהוא מפסיד הנאות כלשהם, לא רק שיקל עליו החיים אלא הוא יהיה גאה בבחירתו ולא ירגיש שמתמודד,
אבל אם יבוא איזה חכם ויגיד לו שההסתכלות הזו איננה נכונה כדברי חז"ל: "אל תאמר אי אפשר, אלא שהתורה אמרה ולכן אני לא לוקח את זה" מיד תוקשה עליו ההתמודדות וברגע של חולשה הוא יזנח לטובת המכשיר השני המוגן לכאורה אבל זה שהופך אותו לעבד של המכשיר! זוהי דוגמא קלאסית לא לחסום את הנער מאידיאל של מידת החסידות אל העולם הגדול אלא אדרבא להנגיש לו ולשוחח איתו ולהסביר לו את המתרחש בעולם השני ולתת לו על מגש את ההבנה שהוא בוחר מתוך אידיאל את הבחירה הזו ולא מתוך הסתגפות.
כשיושב בחור ישיבה צדיק ונפלא ועמל בתורה, אבל אף אחד לא מפתח איתו שיח על החיים שהוא חי בו, על הבחירה שלו ללמוד תורה, על הבחירה שלו להיות שומר תורה ומצוות עם אורח חיים שכזה, אם זה הופך להיות תהליך מובנה ללא יכולת בחירה עצמית, כל רוח קלה אי שם בחופה של הכנרת, או כל ניסיון קל בשעת לילה תחת מנורת הרחוב לקחת טעימה חד פעמית מעלים ירוקים, יעקור את הנער הצדיק מבסיסו, חייבת להיות לאדם המתמודד עם כל תהליך בחיים מודעות להתמודדות שלו, ובמקרה הזה זה מודעות לחיים ולאמונה בצדקת הדרך.
בל נתפלא עם גם מישיבות טובות עוזבים תלמידים או חוזרים אחרי בין הזמנים בלבוש והתנהגות שונה שהושפעה מרחובה של עיר, חובתנו לחזק את רוחם, לבנות את עולמם, לבנות לבנה אחר לבנה באישיותם לא לחשוב שהדברים מובנים מעליהם ונבנים אוטומטי, זה תהליך שאם בונים אותו בצורה הנכונה הוא חומה בצורה יציבה ומאושרת.
בד בבד בכל התקופה הזו יש להורים הזדמנות להכיר את הנער מקרוב בצורתו החופשית יותר, לבדוק את נטיות ליבו, להקשיב למנגינות הלב שלו, להלך רוחו, דברים שנאמרים בנאות דשא, לא יאמרו זמן חורף שלהם, זה הזמן להקשיב לו, ללמוד אותו, להפוך את ימי בין הזמנים לחוויה חינוכית מרתקת, ולא חלילה למלחמת עולם על זמני תפילה וקריאת שמע ועוד דברים, אדרבא זה הזמן שלך ללמוד על הקושי ועל התהליך שהנער עושה עם עצמו, וברגע הנכון לפתוח איתו שיחה על כך לשמוע ממנו האם בישיבה שלו מודעים לתהליכים שלו, להתמודדות שלו, האם מגבים אותו תומכים בו, או שמע הוא לבד במערכה הזו.
החינוך שקיבל הנער בביתו בילדותו ובימי בין הזמנים מחד, ומאידך החינוך שהוא מקבל בישיבה לאורך השנה, חייב להביא ביטוי מעשי בהנהגה, ואם הנער לא שם מוטב לבדוק את הנסיבות שהדברים הם כך, חינוך לבד לא יוביל לתוצאה אם איננו שזור בחיי המעש, ומה לנו גדול מחיי המעש בימי בין הזמנים.
הרד"ק על תהילים מיטיב להגדיר דברים אלו בצורה מדויקת: תהלים פרק קיט פסוק ט :(ט) במה יְזַכֶּה נער. בֵּאֵר בזה כי לא יהיה דרך האדם זך בלימוד לבד אלא במעשה, שישמור כמו שלומד, זהו לשמור כדבריך. כי אם ילמוד ולא יעשה כלימודו, אין זך ארחו אלא מְכֹעָר. וזָכַר נער, להודיע כי כמו שחייב אדם לחנוך הנער בלימוד, כן צריך לחנכו מקטנותו במעשה, שישמור לעשות מה שלומד, כמו שאמרו רז"ל (סוכה מב, א) שחייב אדם לְחַנֵּךְ את הקטנים בַּמִּצְוֹת. ואז יהי זך ארחו, אם ישמור לעשות דבר האל יתברך כמו שלומד. ואם יתחיל זה מנערותו וירגיל עצמו בזה באמת, יְזַכֶּה ארחו בזה ולעולם יהיה זך, כי אם בנערותו יצא מדרך הנערוּת ויעשה מעשה זך וישר, כל שכן כשיהיה גדול, לפיכך אמר שלמה (משלי כ, יא): גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר אִם זַךְ וְאִם יָשָׁר פָּעֳלוֹ, אז יתנכר מנערותו, ויאמרו עליו אין זה נער, שאינו עושה מעשה נערות. ואם נֶאֱמַר זה בנער, שצריך לְזַכּוֹת ארחו, כל שכן בגדול, ויהיו תמיד תלמודו ומעשיו שוין:"
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין