קריאת פרשות מטות - מסעי, היא האתגר הגדול ביותר עבור ה"בעל קורא". לא רק בגלל שמודבר בשני פרשיות ארוכות, אל אגם בגלל שהתוכן פחות סיפורי ומכיל הרבה נתונים "יבשים".
הרבה יותר קל לקרוא סיפור מרגש על יוסף בבית האסורים, או על גניבת הברכות של יעקב, כשטעמי המקרא משתלבים כחלק מהסיפור ומוסיפים לו מימד דרמטי נוסף.
אבל עם כל הכבוד לקושי של בעלי הקוראים, הוא אפילו לא פרומיל מהקושי שעבר על בני ישראל עצמם כשהם חוו את המסעות.
תחשבו על זה שאתם צריכים לעבור דירה פעם בכמה חודשים, ולפעמים פעם ביומיים. אתם אורזים את כל הבית בקרטונים, אורזים את השולחן בפצפצים ("יוסי, אל תפוצץ אותם!..."), מקפלים את האוהל ויוצאים לדרך. הולכים כמה שעות, ונעצרים. ושוב פותחים את האוהל, מתמקמים, ויודעים שהפקודה לזוז תגיע בשעות/ ימים/ חודשים הבאים.
נשמע סבל? מרחמים עליהם?
גם אנחנו עוברים את זה!
גם עלינו עוברים מאורעות מטלטלים, גם אנחנו חווים בחיינו משברים רבים תוך ידיעה שהקושי הבא הוא בלתי נמנע. וגם אנחנו חלק ממסע ארוך שהדבר היחיד שאתה בטוח בו הוא שהרבה הפתעות מצפות לך.
אז כיצד שרדו בני ישראל את המסע הארוך הזה?
התשובה היא בפסוק, "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו", כשאתה יודע שהמסעות האלו נוצרו בכוונה למטרה חשובה, ושאתה במסלול אימונים שנועד לייצר ממך אדם טוב יותר (או במקרה של בני ישראל - עם טוב יותר), אתה חי עם זה בשלום.