"יחד בנינו בית יהודי בעשר אצבעות. עברנו הרבה עד שזכינו לגור ביחידה הפצפונת בבית ישראל אבל שום דבר לא מתקרב למה שעובר עלינו עכשיו.
אלי לחלק מכם זה נשמע הזוי, אבל ההזיה הזאת מתרחשת בתוך כותלי הבית שלי: אין לי אוכל להביא לילדים!
משה שילה בן חודש, הוא מתעורר בלילה והעיניים שלו גדולות ורעבות, אני מערבת לו את הנוטרילון האחרון שנשאר עם כמות כפולה של מים, הוא בולע את זה בשנייה ואני קורסת בבכי: מה אביא לו לאכול מחר?" היא דומעת.
את היום בו התחיל הסיוט של הזוג מרזייב רונית לא תשכח לעולם: "עבדתי כפקידה בבנק בירושלים ואז ארבעה חודשים אחרי שנכנסתי להריון קיבלתי מכתב פיטורין תמוה.
התמודדנו כלכלית ובמקביל חיפשתי עבודה חדשה. בכל מקום שאליו הגעתי לא רצו לקבל אותי בגלל המצב המיוחד… התחלתי להשלים עם זה שכך זה יראה עד הלידה וקיוויתי לעתיד טוב יותר, בינתיים אהרון רפאל עזר בכל עבודה מזדמנת שרק אפשר"
בזמן שרנית חפשה עבודה, מאות אלפי ישראלים קבלו מכתבי פיטורים או הודעות על חל"ת ומשבר הקורונה היה בעיצומו.
"חודש אחרי הלידה התחלתי לחפש עבודה במרץ אבל אז הגיעה הקורונה וסגרה אותנו בבתים
היום אני עם 3 ילדים קטנים כשהגדולה בת 3.5, כולם סובלים מרפלוקס ואוכלים רק נוטרילון… בעל הדירה רוצה לפנות אותנו כי כבר כמה חודשים אנחנו לא מצליחים לשלם לו שכירות.
מעולם לא רציתי להיות לנטל או מעמסה, אבל כשאני מסתכלת על התינוקות הרעבים שלי שזכו להיוולד יהודים אני מבינה שאין לי ברירה… אנא תעזרו לי להציל את המשפחה שלי, אל תתנו לנו להיזרק לרחוב ולבכות מרעב. תחזיקו לנו אצבעות שנוכל להשתקם, לדאוג להם לעתיד טוב יותר ולפתוח בחיים חדשים" היא מתחננת.