45 ימים חלפו מאז נחַתי בארץ, מביקור ראשון בניו יורק. שישה שבועות שנראים כנצח. עם ההמראה קיבלתי את הבשורה על אסון מירון, והשבועות האלו נראים כמו שנה מסויטת.
ימים ספורים לאחר חזרתי לארץ, החברים ביקשו שאשתף אותם בחוויות מניו יורק. התשובה לכולם הייתה דומה: "שכחתי שהייתי שם, האסון מחק את זיכרון הביקור".
אך אפשר לומר שיממה אחת בניו יורק נחרטה בזיכרוני, לעולמי עד. הביקור במרכז חב״ד, 770, בקראון הייטס שבברוקלין ובאהל הרבי.
עם יציאתי מהארץ, ביקשתי מחברי החסיד מנחם כהן, עורך כפר חב"ד, שידריך אותי אם מותר לי ככהן להיכנס לאהל. שיחה קצרה שהובילה ליממה של התעלות רוחנית.
בצהרי יום ראשון הגעתי עם חבריי למרכז חב״ד 770 ופגשנו את השליח ר' מענדל אייזנבך. הוא לקח אותנו לסיור בחדר של הרבי, החדר שאליו הגיעו המוני בית ישראל לקבל את הברכה של הרבי. לעמוד במקום שבו עמד המנהיג הגדול ולהתפלל. לא היינו זקוקים להדרכה. משם יצאנו לחדר התקשורת שממנו הועברו שיחותיו של הרבי לרבבות השלוחים ברחבי העולם. קיבלנו שיעור אישי כיצד ניתן לנצל את הטכנולוגיה להפצת יהדות.
בהמשך ביקרנו בהיכל בית המדרש, לצפות ולהתפעל כיצד המונים הצליחו להיכנס ולהצטופף בהיכל שבתמונות נראה כהיכל ענק אך בפועל אינו כך. מזכיר את "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים". משם יצאנו לספרייה ההיסטורית של שושלת אדמו"רי חב"ד. הספרן הרב שלום דובער לוין הסביר לנו על ההיסטוריה של הספרים, כתבי היד והפריטים של גדולי החסידות. בזמן שאני וחבריי מקשיבים להסברים של הספרן, מצאתי עצמי עומד בצד ומתפלל, רגע נוסף שלא אשכח.
את הערב סיימנו במפגש עם הרב משה קוטלרסקי, ראש מערך פעילות שלוחי חב"ד בעולם. לשמוע ממנו על ההתמודדויות של השלוחים בשנת הקורונה, על התחושות האישיות, על הדאגה לכינוס השלוחים הבא, ולהתפעל שוב ושוב.
כשיצאתי משכונת קראון הייטס אמרתי לחבריי: "ביקרנו כעת במשרד החוץ האמיתי, המשרד ששולח שגרירים רוחניים לכל פינה נידחת בעולם". בשיחות עם שלוחים הם הסבירו לי עד כמה כל חסיד חב"ד בעולם יונק את כל כוחו מהמרכז הענק בברוקלין.
את הבוקר שלמחרת פתחנו בתפילה באהל. בבית הקברות מונטיפיורי. שוב, קשה לתאר במילים את רגעי החיבור לתפילה במקומות הללו. דקות ארוכות שבהן אתה מנותק מהסביבה ושופך שיח. ולאחר מכן דקות ארוכות להזכיר שמות לתפילה שחברים ובני משפחה שלחו.
הצלחתי לראשונה להבין חסידים המספרים לי שהם טסים עד ארה"ב כדי לשהות כמה שעות באהל וב-770 וחוזרים מיד ארצה. כפי שציינתי בפתח דבריי, נחַתי בארץ בבוקרו של יום שישי, ל"ג בעומר. עם הדיווחים הקשים על האסון הנורא. יממה קשה, לצד עבודה לא פשוטה. יממה שהשכיחה ממני את הביקור בניו יורק.
בשבת בבוקר, כשהתפללתי – כמדי שבת – בבית הכנסת של חב"ד בשכונת נווה יעקב, בראשות השליח הרב מאיר שלמה בוטמן, נשארתי ל'קידוש' לשמוע מעט חסידות. ואז הבנתי, מרגע זה – כל שאשמע על חב"ד והרבי, יקבל משמעות אחרת. ומשבוע בניו יורק נותר בי דבר אחד שאקח איתי: חב"ד מה היא.