פרק ג': בראש השנה שנת תרי"ח (1858) הנצי"ב מוולוזין הגיע במפתיע להתפלל בישיבה (במקום בבית כנסת הראשי של וולוז'ין בו התפלל כל השנים) ונשא דברי התעוררות בפני תלמידיו במקומו של הבית הלוי שהיה לו 'חזקה' לדרוש בעת זה בפני התלמידים.
בספר 'הראשון לשושלת בריסק' נטען שמיד עם תחילת הדרשה ה'בית הלוי' נעשה חיוור כסיד, וחלק מתלמידי הישיבה יצאו החוצה. למחרת בתשליך בני הישיבה התחלקו לשתי קבוצות שסבבו את אחד מראשי הישיבה.
בספר 'הראשון לשושלת בריסק' נטען עוד שהמחלוקת המשיכה, ויום למחרת איסור חג של שמחת תורה, בשיעור היומי, הנצי"ב דרש בפרשת השבוע פשט שתלמידי הבית הלוי פרשו את דברי הנצי"ב כפגיעה חמורה בבית הלוי.
כתגובה, חלק מהשומעים הקימו רעש והודיעו לנצי"ב שלא יתנו לו להמשיך בדבריו עד שילך לביתו של הבית הלוי ויפייסו (הבית הלוי באותה שעה היה חולה בביתו).
ממשיך ספר 'הראשון לשושלת בריסק' וכותב שלמחרת, בתחילת זמן חורף, בשיעורו הראשון במסכת בבא בתרא של הנצי"ב מוולוזין תוכנן מרד כנגדו.
כך בתחילת השיעור קם ה'עילוי מאיהומן' ושאל את הנצי"ב:
"ילמדנו רבנו אחד חריף ומקשה, והשני מתון ומסיק, איזה מהם עדיף?".
מיד עמד הנצי"ב על כוונתו של השואל החוצפן (שכוונתו להבדל בשיטת הלימוד בין הנצי"ב לבית הלוי) ושאלו:
"תמיהני על העילוי מאיהומן שעודנו צעיר לימים וכבר שכח תלמודו. שאלה זו שאלו חז"ל בסוף מסכת הוריות, ולא איפשיטא".
על כך ענה העילוי:
"היא הנותנת", והמשיך מתוך שחצנות של ניצחון: "הגמרא השאירה את הבעיה בתיקו, ואילו רבינו הכריע בדבר על דעת עצמו וזה שבועות וירחים שהוא משבח את המתון ומסיק - את עצמו, ומגנה את החריף ומקשה – את רבי יוסף בר סולובייצ'יק".
לשמע הדברים החווירו פני הנצי"ב וכל גופו רעד מהתרגשות, עד שהדיבור לא היה בפיו ובקושי הפליט את הקריאה "דרך ארץ, חצוף!", ומיד כתרוהו קבוצת תלמידיו כדי לעודדו ולהראות לו את נאמנותם אליו. אחד ממקורביו 'העילוי מקרוז', צעק לעבר 'העילוי מאיהומן' בור וגס רוח וכו'. העילוי מאיהומן לא נותר חייב והחזיר לו: חסר מוח כמוך וכו'.
המשיך העילוי מאיהומן וצעק בקול: "יחי ראשי הישיבה החדש, רבינו רבי יוסף בר!", ועשרות קולות החזיקו אחריו: "יחי ראש הישיבה, רבי יוסף בר!"
בינתיים תלמידי הנצי"ב לא שתקו, והרימו אותו עם כסאו (למרות רצונו להרגיע את הרוחות) וצעקו: "יחי רבינו!".
מסכם ספר 'הראשון לשושלת בריסק' את הפרשיה כך: שני הגאונים, הנצי"ב מוולוז'ין והבית הלוי, הביטו בצער זה בפני זה ורצו להיפגש לבדם ליישב את ההדורים, אולם כל אחד מהם היה אסיר בידי מעריציו. לא היה זה סכסוך וחילוקי דעות לשם שמים בין שני גאונים וצדיקים ראשי הישיבה, אלא מחלוקת לשם ניצוח בין שתי מחנות עוינות.
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com