מילתא דבדיחותא תחילה:
מנין שאסור להתעסק בפוליטיקה? שנא' "ולא יהיה כקורח וכעדתו".
אך מסתבר שזה כלל וכלל לא בדיחותא, מדובר בענין רציני ביותר. הרמב"ן מונה מצוה זו במנין הלאוין, "אסור להחזיק במחלוקת". כל ענין הפוליטיקה היא "מפלגות מפלגות", וכך מתרגם אונקלוס את הפסוק "ויקח קרח" "ואתפליג קורח". קורח הקים מפלגה, וזה - לשיטת הרמב"ן - אסור מדאורייתא.
פשוט הדבר שמותר ל"שלוחי דרבנן" ללכת אל הפוליטיקה כדי לפעול טוב עבור תורת ישראל עם ישראל וארץ ישראל, אז מהו בעצם ההבדל בין "שלוחי דרבנן" לקרח?
הרבי מליובאוויטש מדייק בדברי המשנה "איזו היא מחלוקת שאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו". ולכאורה הול"ל "זו מחלוקת קרח ומשה"? שהרי כשם ש"מחלוקת לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי" התנא מביא שני ניגודים, כך לכאורה מחלוקת קרח היתה בין קרח למשה ולא בין קרח לכל עדתו?
אלא מבאר הרבי: משה לא חלק על אף אחד, הוא עסק בחיוב, בטוב, במצות ה'. עד שבא קרח והפריד בין הדבקים ויצר מפלגה. וליתר דיוק: לא מפלגה אחת הוא יצר, אלא כמה מפלגות, כפי שנבאר.
ההבדל היסודי בין משה רבינו לקרח הוא:
משה רבינו לא חיפש כבוד, ומלכתחילה הוא אפילו לא רצה להיות מנהיג. אמנם הקב"ה ביקש ממנו ללכת לגאול את בני ישראל ממצרים, אך הוא ידע עד כמה קשה הדבר להנהיג את עם ישראל, הוא חשש לשֹאת "את משֹא העם הזה". אך לבסוף משלקח משה רבינו משימה זו על עצמו, הוא נרתם עד הסוף בהבינו את גודל האחריות. משה הפנים שהוא "עבד לעם הזה" "כאשר ישֹא האומן את היונק". משה רבינו לא חטף את מנהיגותו כענין של שֹררה כסף כח כבוד, היא - המנהיגות - פשוט הוטלה עליו והוא קיבלה בענוה ובאחריות מפני ציווי ה'.
לעומתו קרח, ראה את בגדי אהרן הכהן הגדול, מיד הוא הריח כבוד (כסף לא היה חסר לו…) גם את תפקידו של משה רבינו תפס קרח מחורו הצר של ה"כבוד". קרח היה כבול בשיגיונותיו, בפרט לאחר שראה ברוח הקודש שיצא מזרעו נכד השקול כמשה וכאהרן, ומשם הדרך היתה קצרה להקמת המפלגה.
אך איך אפשר לפתות את בני ישראל החכמים והמאמינים לחלוק על משה רבינו ולתת לו - לקרח - את הכבוד?
לזאת הוא המציא פטנט - "שיוויון".
קרח פיתח אידיאולוגיה, הוא לא דורש לכבוד עצמו, אלא למען כבוד כל העם, וזו טענתו: "כל העדה כולם קדושים, ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'". מילים מפוצצות, ואפילו נכונות וצודקות. רק שהמסקנה היא אני ראש המפלגה - "הבו לי כבוד"…
סיפורו של קרח די מזכיר את הרעיון הקומוניסטי, מתחילה ייצרו אידיאולוגיה של "שיוויון", ואז כשהתליחו לפתות את ההמונים, השתלטו על מדינת רוסיה, עכשיו כבר לא יהיה "שיוויון" בין הרודנים והעריצים לעם, לעם יהיה "שיוויון" בעבדות, והמנהיגים ישלטו בתועדתם ויעסיקו/יעבידו אותם (מיליוני גויים רוסים נשלחו למוות - מי ביריה ומי בסיביר - בשם האידיאולוגיה הקומוניסטית).
כך זה גם מזכיר את המצב המסוכן בארץ הקודש, כאשר הגיע איש אחד וסיפר לכולם שטובת הציבור לנגד עיניו, "לא קורונה לא מעניין" הוא צעק, ואז ברגע של שיכרון חושים הוא פשוט הולך לעשות אקזיט. הוא הולך להיות ראש ממשלה נגד רצון העם ונגד ההבטחות שהוא נתן בעצמו לפני הבחירות.
וזה בדיוק הענין:
משה ראה בהנהגה - שליחות ציבור, קרח ראה בזה אקזיט, עסק פרטי…
לכן, התנא מתאר את המחלוקת שלא לשם שמים כ"מחלוקת קרח וכל עדתו", כי הם עצמם היו מסוכסכים בינם לבין עצמם, שהרי כל אחד דאג לכבוד של עצמו.
כדי להבין זאת נקדים מעשיה נחמדה:
פעם הגיע דרשן לרבי מאיר מפרימשלאן, עיניו יצאו מחוריהן מכמות האנשים שהגיעו אל הרבי, בליבו קינא על הכבוד הרב שרוחשים לרבי. לא זו אף זו, הבחין הדרשן שכל באי בית הרבי משאירים שם סכומי כסף נכבדים… ואילו הוא לא זו בלבד שכמעט ולא מגיעים אליו אנשים, אלא עוד זאת שגם הקצת שמגיעים לדרשותיו כמעט שלא נותנים לו כסף…
החליט הדרשן לשאול בעצמו את פי הרבי, למה זה?
נענה רבי מאיר ואמר:
כאשר מגיעים אלי אנשים אני מאציל עליהם מרוחי, וכיון שאני הנני מואס בכסף. כך אני פועל על האנשים הבאים אלי שימאסו בכספם, ולכן הם משאירים אותו אצלי לתיתו לצדקה.
כמוני כמוך, גם אתה מאציל מרוחך על הבאים אליך, אך אתה אוהב כסף, וזאת אתה מאציל על קהל שוחריך, ולכן הם אוהבים כספם ומשאירים אותו אצלם.
וכך בדיוק התנהלה מפלגתו של קרח:
הרי כיון שקרח רואה בהנהגה ענין אישי/עסקי/ריווחי, הוא רצה כבוד לעצמו. אך באם יילך לשכנע אנשים שיתנו לו כבוד, אנשים יבוזו לו, לכן הוא ניסה לשכנע אנשים שהוא דואג לכבוד שלהם, בשם ערך ה"שיוויון" כמובן, "כבוד לכולם" כל מי שרוצה יוכל להקטיר קטרת ככהן גדול וכן הלאה. הוי אומר: מפלגת קורח הינה אוסף של אנשים תאבי כבוד ושֹררה, וכולם בראשות קרח שמאציל עליהם מתאוות הכבוד שלו עצמו. ומכיוון שכל אחד דואג לכבוד של עצמו, הרי כל עוד ותהיה חפיפת אינטרסים ימשיכו לקיים את המפלגה, אך במוקדם או במאוחר יהיה התנגשות אינטרסים, או אז המפלגה תתפרק בקול רעש גדול, וכל תאבי הכבוד יכתשו האחד את השני למען הערך החשוב מכל "כבוד".
כן תהיה לנו, שמפלגת הכבוד והשררה תתפרק במהרה, ונזכה כולנו לעלות לבית המקדש במהרה.