1:
פרשת ״שלח״ מתחילה בציווי השם למשה ״שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען..״.
המילה ״לך״ מרמזת על ההקפדה העתידית של הקב״ה על עם ישראל והיא בעצם תחילת החלטתו שדור זה כנראה לא יהיה ראוי להכנס לארץ.
המילה ״לך״ חרצה את גורלם של דור המדבר.
אמנם כאן בפרשתנו זה רק מרומז, אך בהמשך, בספר ״דברים״ עניין זה כתוב במפורש בתוכחת משה לבני ישראל ככתוב ״ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו..״ ובעצם שתי הפרשיות משלימות אחת את השניה.
הקב״ה מסביר למשה שאין ברצונו לשלוח מרגלים כיוון שכבר הבטיח לעם ישראל שיכבשו את ארץ כנען וינחלו אותה.
אבל, ידע הקב״ה שעם ישראל יבואו למשה באמתלה, שרוצים הם לשלוח מרגלים בשביל ״כאילו״ לבדוק את ארץ כנען מבחינה מלחמתית, מאיפה כדאי להכנס ועוד אי אלו בדיקות כמו שנהוג לעשות לפני מלחמה, כמו שעשה יהושע כששלח שני מרגלים ליריחו, כמו ששלח אל ה״עי״ בטרם נכנס להלחם בה, וכמו שמשה עצמו גם שלח לרגל את ״יעזר״ בדרכו לכבוש את ארץ האמורי.
אם כן מסביר הקב״ה למשה מה לעשות במקרה כזה ואת מי לשלוח, שלח ״לך״, לך ולא לי.
אבל הקב״ה שהוא בוחן כליות ולב יודע את הסיבה האמיתית, שעם ישראל מפקפק בהבטחה שניתנה להם ורוצים הם לבדוק האם אפשרי בכלל לכבוש את כנען.
יש הבדל עצום בין ״איך״ ל״האם״, על איך לכבוש אין קפידא, אבל על ״האם״ אפשר בכלל לכבוש, יש קפידא ענקית.
בנקודה זו מחליט הקב״ה לבדוק את עם ישראל דרך נציגי השבטים שנשלחו לרגל את ארץ כנען.
תשובתם כשיחזרו תקבע האם יזכו להכנס בשנה זו לארץ, או יאבדו זכות וישארו עוד ארבעים שנה במדבר ולא יזכו להכנס לארץ ישראל כמו שאכן קרה, כפיות הטובה וחסרון האמונה חרצה את גורלם.
2:
״ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת, ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים אל משה ואל אהרון ואל כל העדה״
התורה לא מגלה לנו מי אותו האיש ועל איזה מלאכה מתוך ל״ט אבות מלאכה הוא עבר.
החיד״א בספרו ״נחל קדומים״ אומר שאותו איש עבר רק עבירה אחת מתוך הל״ט אבות מלאכה ולא יותר, רמז לדבר אפשר למצוא מזה שהתורה בחרה לכתוב ״מקשש״ בכתיב חסר במקום לכתוב ״מקושש״.
״מקשש״ בגימטריה - 740
״שבת״ בגימטריה - 702
כמה חסר לנו כדי להשלים את ״שבת״ ל״מקשש״, שלושים ושמונה, מפה רמז שאותו איש שמר על ל״ח אבות מלאכה ורק על אחת הוא עבר.
3:
ומי היה אותו מקושש?
ר׳ עקיבא אומר במסכת ״שבת״ שהיה זה צלופחד, ולומד את זה מזה שכתוב בתחילת פרשת המקושש ״והיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש״.
פה כתוב ״במדבר״ וגם בפסוק שמדבר על בנות צלופחד כתובה המילה ״במדבר״.
כשבאו בנות צלופחד למשה לבקש נחלה בארץ ישראל הן אומרות ״אבינו מת במדבר..״.
מזה שכתוב בשני המקומות ״במדבר״ לומד ר׳ עקיבא שכבנות צלופחד מספרות למשה שאביהן מת במדבר, כאן בסיפור המקושש זה קרה.
שואל שם ר׳ יהודה את בתירא את ר׳ עקיבא, ממה נפשך דעה זאת היא טעות.
אם זה באמת היה צלופחד, התורה עצמה הסתירה את זה ומה פתאום ר׳ עקיבא מגלה?
ואם זה לא היה צלופחד, סתם מוציא עליו ר׳ עקיבא שם רע, אם כן מדוע הוא החליט שהמקושש הוא צלופחד?
התוספות במסכת בבא בתרא (קיט:) אומר שהמקושש היה צלופחד ולשם שמים התכוון ומתי קרה כל הסיפור הזה? לאחר חטא המרגלים שהיו ישראל אומרים שכיוון שנגזר עליהם לא להכנס לארץ ישראל מותר להם לעבור איזה עבירה שירצו. הגיע צלופחד הצדיק וכדי לגרום להם לשמור על המצוות, חילל שבת וגרם שיסקלו אותו למען יראו ויראו שגם מי שלא נכנס לארץ חייב בקיום המצוות.
וכך גם מפרש יונתן בן עוזיאל בפרשתנו, שבני ישראל במדבר ידעו שיש מצווה לשמור שבת אבל לא ידעו שיש עונש למחלליה.
לכן קם צלופחד ותלש עצים בשבת, עצים שלא היה צריך בכלל לשום שימוש מלבד כדי להראות לעם ישראל מהו העונש של מחלל שבת.
לפי זה גם יובן מדוע משה שאל את הקב״ה איך לנהוג במקרה כזה של אדם שמחלל שבת ללא צורך שימושי.
אם כן עכשיו מובן מדוע ר׳ עקיבא גילה לנו שהמקושש הינו צלופחד שהיה צדיק ועשה הכל לשם שמים.
4:
בעל ספר ״שם משמואל״ מביא מדרש בפרשת ״בראשית״ על הפסוק ״ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו״ - במה ברכו? במן, ובמה קדשו? קדשו במקושש.
שואל ה״שם משמואל״ איך זה יכול להיות שצלופחד התחייב מיתה, הרי עשה מלאכה שאינה צריכה לגופה ועוד שעשה אותה כדי לקדש שם שמים.
ומסביר, שמותו של צלופחד לא היה עונש אלא הפוך, עליית מדרגה וזכות עצומה שעל ידי מיתתו התקדשה השבת ועליו נאמר ״ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו״, במי קידש ה׳ את השבת? על ידי מיתתו של צלופחד כמו שאמר משה רבנו לאהרון ״הוא אשר דיבר ה׳ בקרוביי אקדש״.
דוד המלך בעצמו משבח בתהילים (פרק כ״ה) את צלופחד ואומר ״מי זה האיש ירא ה׳ יורנו בדרך יבחר, נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ״.
מי זה האיש שמוזכר בפסוק ״וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת״, איש שהיה ירא שמים וחילל את השבת כדי לקדש את ה׳, אמנם את גופו הרגו אבל ״נפשו בטוב תלין״ בעולם הבא, ״וזרעו יירש ארץ״ אלה הן בנות צלופחד שקיבלו נחלה בארץ ישראל. (מתוך ספר ״להתעדן באהבתך״ על התורה שמביא מתוך ספר ״פתיל חיי״).
השאלה הנשאלת היא מדוע לא בחר צלופחד לעבור עבירה שהעונש עליה מלקות, הרי לכאורה גם עונש מלקות יכול להעביר מסר לעם ישראל שהם מחוייבים על המצוות אפילו שאינם עתידים להכנס לארץ.
התשובה היא שעונש מלקות נעשה בצנעה בבית דין וצלופחד בחר בעונש שנעשה בחוץ מול כולם.
5:
לפי דברים אלו יוצא שפרשת ״שלח״ מציגה בפנינו שני קצוות, האחד רע והשני טוב, קצוות מהם יכולים אנו להשליך על ימי ההווה המאתגרים שלנו.
מצד אחד המרגלים שמסמלים דרך של כפיות טובה ושקר, דרך של מרידה ברצון הקב״ה על ידי הוצאת שם רע על ארץ ישראל.
מצד שני רואים אנו את צלופחד שמוכן להקריב את חייו כדי לגרום לאנשים לדבוק בקב״ה ובתורתו.
הראשונים נכחדו ומתו במדבר, האחרון זכה על ידי קידוש ה׳ לחיי עולם הבא בעולמות העליונים, זכה שהשבת מתקדשת על שמו.
קשה לי שלא להשליך את חטא המרגלים לתקופתנו אנו.
הדבר שהכי בלט אצל המרגלים היה כפיות הטובה, הכישרון לקחת דבר טוב ולפרש אותו כרע.
הקב״ה הבטיח לעם ישראל את המקום האולטימטיבי שם עליהם לחיות אבל רוב נציגי עם ישראל החליטו לשקר לציבור ולהציג את הטוב כרע והתוצאות ידועות.
קשה לי להבין את כפיות הטובה של חלק מעם ישראל כלפי בורא עולם ותורתו, ולהבדיל, נבחרי ציבור כלפי אלה שבזכותם נבחרו הם להיות נבחרי הציבור.
בברכת שבת שלום
עמירן דביר (דבורקין) הלוי