עונת הרישום: ילדים הם לא עגבניות // דעה

הצביטה הזו בלב, תלווה אותנו לאורך כל העשור הראשון לחייהם, ותציק שבעתיים בעשור השני. אין דרך להושיע אותם מקושי חבלי הלידה המתמשכים שנקראים 'התבגרות', גם אין טעם. אין לידה בלי צירים ואין התחדשות בלי קושי. רציתי רק להציע עזרה קטנה במערכה אחת. בבחירה של הישיבה הקטנה בה הם עתידים ללמוד, בשלוש השנים הראשונות.

השורות הבאות נכתבות בדמע. מלב אוהב. אם תזהו זעם בין השורות, לא תטעו. גם כעס ותסכול. רק דבר אחד לא תזהו, ואם כן - טעות היא בידכם. אין כאן שנאה. החברה החרדית שלנו, על שלל חסרונותיה, היא החברה הטובה ביותר לחיות בה. הערכית ביותר, המסורה ביותר והנאמנה ביותר. אין בי כל ספק. חברות אחרות, גם הקרובות לנו, בטח הרחוקות מאיתנו, נגועות ורקובות פי אלף אלפי אלפים. גם אלו המתיימרות להיות טובות יותר, אוהבות יותר, יפות יותר.

החברה שלנו, חברת בני התורה, מעלה על נס להתנוסס, את מצוות תלמוד תורה. מצווה אשר עיקר צורת קיומה היא לימוד של רב לתלמיד. עד כמה משמעותית המערכת של רב ותלמיד – היהלום שבכתר מצוות החינוך – נוכל ללמוד מהעובדה שהרמב"ם מקדיש שני פרקים מתוך שבעה, בהלכות תלמוד תורה, למערכת זו. בפרקים ד' וה' הוא עוסק בהרחבה באווירה הרצויה בבית המדרש, בתחושות כמו בושתו של התלמיד או כעסו של הרב, ובדרך הישרה שיבור לו הרב ללמד והתלמיד ללמוד. אלו הלכות פסוקות במשנה תורה, לא הנהגות מומלצות בספר מוסר.

צריך להודות ביושר, בתוך מערכת החינוך שלנו קיימת השתלטות עוינת. אני לא מדבר חלילה על כל הישיבות, הס מלהזכיר. גם לא על רובן. אבל ישנן גם ישיבות כאלו, שאינן עוסקות בחינוך כלל. שם המושג 'רב ותלמיד' הוא רק ביטוי להירארכיה, להבדל המעמדי בין מי שמעביר את הידע למי שמקבל אותו. אלו מוסדות ממוסדים היטב, בהם יכול בחור לעבור את שלוש שנות הנעורים שלו, מבלי להרגיש יד על כתף, מבלי שיישאל לשלומו ולו פעם אחת. אני יודע. הייתי שם.

זו מערכת שמכוונת כולה למצליחנות גרידא, כי 'ישיבה עם יחס אישי' היא הרי משהו שמיועד לבחורים טיפוליים. ולפעמים זה לא המוסד כולו, רק פרטים בצוות הישיבה, מוסרי שיעורים, שרואים בכך את כל תפקידם. אלו ג'ובניקים של שטעלע'ס, שקיבלו תפקיד מסיבות שונות, שלא לומר - משונות. יום אחד הם מצאו את עצמם תקועים עם כל העניין הזה של דאגה לתלמיד והתעניינות בעולמו הפנימי. מה העניין בזה? הם שואלים את עצמם. לא מבינים איך הבחורים הצעירים האלו, לא מסתפקים בלהקשיב לשיעור המבריק על 'טלאים כדמעיקרא', ולמה הכבשים דבתרייתא, לא מוכנים לשמש תפאורה וקהל לאצטלא דרבנן.

מחנכים אלו מועלים בתפקידם, ועושים מלאכת השם רמייה, לא עלינו. את תוצאות עבודתם, אנחנו פוגשים כעבור מספר שנים בגילאי ה-20. יקרים, אך כעת זוללים. זחוחים ויהירים מבחוץ, כואבים ומצולקים מבפנים. הנה מוטלים בשורה. נפלו חלל בעת אי מילוי תפקידם - של מחנכיהם.

(שלא לדבר על חורצי הגורלות החדשים שנולדו כאן, רַשָׁמִים. מדרגי נשמות כמו היו אפליקציות בגוגל פליי, רק ששם 'הביקורות גלויות לכל', וכאן הכל שמור וחתום במרתפי השטאזי. מיותר לציין שהכל לשם שמים, כי 'אין דרך אחרת להגיע לסחורה הטובה'. ו'גם אתה הרי רוצה, שהילדים שלך ילמדו רק עם בחורים טובים'. 'אני לא יכול ללכת ולבדוק בעצמי בחור בחור'. (לא. כי מה עשו לפני 20 שנה) והכול הכול כמובן רק מכוונות טובות. רק שהדרך לכוונות הטובות - רצופה גיהנומים קטנים).

אז מה עושים? קודם כל, בואו לא נשלה את עצמנו. לא נחשוב שזה רק ענין של תהליך קבלה מבאס, שרק צריך לעבור אותו ואז הילד יגדל לתפארה. צריך לבדוק טוב טוב את המקום. כי מי שסוחר במסיימי כיתה ח' כאילו היו עגבניות מתחתית הארגז, לא יטפל בבני שיעור א' ברגישות של מלטש יהלומים. ואי אפשר לברוח ולטייח עם הגישה של "אבל המקום - הוא מקום טוב". לא, הוא לא. וגם עזבו אתכם עם 'שולחים לשם משפחות טובות'. זו לא ערובה לכלום. הבחורצ'יק שלכם לא ילמד עם משפחות, הוא הולך ללמוד עם חברים בני גילו. לגדול ולצמוח, וגם לעשות צחוקים ושטויות של גיל 14.

במקום לבדוק את המשפחות, בואו נבדוק את ההתאמה לבחור שלנו. ולא רק בתקופת הרישום, גם בשלוש השנים שאחריה בעז"ה. בואו נבקר אחת לכמה חודשים. נשמור על קשר צפוף עם המגיד שיעור, והמשגיח, והראש ישיבה. נוודא שהם אוהבים את התלמידים שלהם, שאכפת להם מהם. שהם יודעים לזהות מאחורי התדמית החיצונית של ה'גבר גבר' המתבגר, והקול המתחלף, את האפרוח הצהבהב שמציץ שם ומצייץ. זה שרק צריך מילה טובה, הערכה וכבוד, והוא פורש כנפיים.

ובעיקר, נתפלל חזק להשם יתברך, שישמור על הנערים שלנו, שיגדלו לתפארת, בלב שמח, שישתלמו באהבת תורה ויראת שמים, שימצאו חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם. שתמיד נרגיש איך ילדים זה שמחה, בדרך כלל. לפעמים גם צליל מנדולינה בלב.

גיליון חלקי בעמלי המלא