רק לפני כמה שנים ההורים שלכם היו אנשים עצמאיים שנהנו מהפרישה, מהנכדים ואפילו רצו עבורכם לסופר כדי לרכוש נייר טואלט ושאר ירקות. אבל עכשיו, הם פשוט מסתמכים עליכם, על הילד שלהם - אם כי ילד מבוגר – ולא תמיד זה קל.
מעבר זה בשלבי החיים והיפוך התפקידים יכול להיות קשה לכל הנוגעים בדבר. תסכול פשוט יכול להגיע לכעס, במיוחד כשאנו מאבדים את סבלנותנו, אשר, ד"ר סנאם האפיז, נוירו-פסיכולוג וחבר סגל באוניברסיטת קולומביה, מזהיר שזו אחת הבעיות הראשונות שצצות בזמן שאנחנו מלהטטים במציאות החדשה שלנו.
"נכון, אתם מתקשים לשמור על סבלנות כאשר עליכם לחזור על סיפורים שזה עתה סיפרתם להוריכם, שהם שכחו, או על דברים פשוטים לכאורה כמו איך להעביר את הטלפון הסלולרי למצב של רמקול, אבל שמרו על סבלנות, איפוק ואדיבות לפני שאתם מעירים להם", מזהיר ד"ר האפיז.
ולכן יש משפט אחד נפוץ שעלינו לשקול מחדש את השימוש בו, בתקשורת עם ההורים המזדקנים שלנו. המשפט שכדאי להפסיק לומר: "אסור לך לנהוג יותר".
גם אם ההורים שלכם לא אמורים לנהוג בשלב זה, דיבור על הנושא ללא אמפתיה יכול להוות מכה אדירה להערכה העצמית שלהם, בתקופה שבמילא כבר שופעת אתגרים ושינויים. "הורים מזדקנים וקשישים לא רוצים להרגיש כמו תינוקות חסרי ישע", אומר ד"ר האפיז. ולעתים קרובות מדי, ילדים בוגרים עלולים לשגות ואף מתוך דאגה להגיד משהו כמו: "את/ה נהג/ת נורא מסוכן/ת עכשיו ואנחנו נשמור על המפתחות בשבילך מהיום". משפט זה לא רק שלא בונה, אלא שהוא יכול להיות טראומטי ולגרום להוריכם להרגיש חסרי אונים.
מה לומר במקום: "האם נוכל לערוך בשבילך תכנית לשימוש בתחבורה חלופית, ביחד?"
לפי ד"ר האפיז, כדאי לכם להקדים את האמירה הזו בשיתוף של כמה ממחשבותיכם, כמו: "יש נהגים מטורפים בדרך, יתכן שיהיה לך קשה לראות בלילה ואנחנו חוששים שתלך/י לאיבוד". על ידי התמקדות בביטחונם במקום בכישלונותיהם, מסביר ד"ר האפיז, הם עדיין יוכלו להרגיש שהם חלק מהשיחה. "אם הם צלולים ואינם סובלים מאלצהיימר, דיבור איתם באופן שמציג אפשרויות הוא מועיל - בניגוד למתן אולטימטומים שיגרמו להם להרגיש שאין להם שליטה ושום דבר בחייהם". אתם יכולים אפילו לתבל את השיחה בהדגשת דברים שהם עדיין מצטיינים בהם ולשבח ולהחמיא להם, מבלי להעליב.
המטרה היא לא להעניש את ההורים על ההזדקנות, חלילה, אלא לדאוג להם כפי שהם דאגו לנו.