להקדים רפואה למכה // הרב בצלאל כהן

הקהילה החרדית מצטיינת כידוע בגמילות חסדים באופן מעורר השתאות. כל אחד ואחת מתחנך מגיל צעיר לסייע בגופו, ברכושו, בכוחותיו בכשרונותיו, לכל מי שזקוק לעזרה מכל סיבה שבעולם. כל אדם חולה, עני, נכה, זקן, בודד, פגוע נפש, או לחלופין אדם המטופל בילדים, או יולדת או בעל שמחה כלשהי, יודע שהמקום הטוב ביותר לקבל בו עזרה ותמיכה הוא בקהילה החרדית. כמדומני שלכל אחד מאלו אין מקום טוב יותר לחיות מאשר בקהילה החרדית, המהדרת בהכנסת אורחים, בביקור חולים, בהצלת נפשות, בשירותי רפואה, בצדקה, בגמ"חים מגוונים, בחילוץ בעת צרה, בהלוואת כספים, בהשאלת חפצים ועוד כהנה וכהנה.

לסיוע למשפחות הנפגעים באסון מירון לחצו כאן

אולם מאידך גיסא, הקהילה החרדית איננה מצטיינת בטיפול מונע כמעט בכל תחומי החיים. אין מספיק עיסוק בהכנה לפרנסה ובהדרכה לניהול כלכלי, בכדי למנוע מצב של עניות. חסרה מודעות וחינוך לסכנות שונות ומשונות ולאמצעי הבטיחות וההגנה הנדרשים כלפיהם, בטיולים, בכבישים וכיו"ב.

אין מספיק הקפדה על בטיחות מבנים ועמידה בתקנים מחמירים, ולא עוסקים מספיק בהקפדה על אורח חיים בריא, בתזונה, ספורט, הימנעות מעישון ועוד כהנה וכהנה.

מהו פשר ההבדל הגדול, בין העזרה האינסופית לאחר שמישהו נקלע למצוקה, לבין העיסוק המינימלי במניעת כל המצבים הללו? זו השאלה שמטרידה אותי כבר שנים רבות.

התשובה נמצאת כמדומני במישור של האמונה והביטחון, שכולנו התחנכנו עליהם. אנו מאמינים שכל הדברים נגזרו מלמעלה, והפעולות שלנו הן אך ורק בשל חובת ההשתדלות, אבל הן אינן משנות באמת את הגזירה, ולכן אנו ממעיטים במלאכת ההשתדלות. אולם בנקודה זו עלינו לדעת שבדברים התלויים בידי אדם, עצם המיעוט בהשתדלות עלול להיות הגורם לאסונות גדולים, ועל כך מובא בחז"ל (כתובות ל,א) הפסוק מספר משלי "צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם" (משלי כב,ה).

חז"ל מדברים על החשיבות של הטיפול המונע גם בדברים הנתונים בידי שמים וגם בדברים הנתונים בידי אדם. על חולי בידי שמים, נאמר בגמרא (שבת לב,א) "לְעוֹלָם יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים שֶׁלֹּא יֶחֱלֶה, שֶׁאִם יֶחֱלֶה אוֹמְרִים לוֹ: הָבֵא זְכוּת וְהִפָּטֵר". על עוני הבא בידי אדם, מובא ברש"י על הפסוק מפרשת השבוע הקרובה "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" (ויקרא כה,לה) את הדברים הבאים "והחזקת בו. אַל תַּנִּיחֵהוּ שֶׁיֵּרֵד וְיִפֹּל וְיִהְיֶה קָשֶׁה לַהֲקִימוֹ, אֶלָּא חַזְּקֵהוּ מִשְּׁעַת מוֹטַת הַיָּד; לְמָה זֶה דוֹמֶה? לְמַשּׂאוֹי שֶׁעַל הַחֲמוֹר, עוֹדֵהוּ עַל הַחֲמוֹר אֶחָד תּוֹפֵס בּוֹ וּמַעֲמִידוֹ, נָפַל לָאָרֶץ, חֲמִשָּׁה אֵין מַעֲמִידִין אוֹתוֹ".

בתום שנת הקורונה, ובעקבות האסון הגדול במירון, הגיעה השעה שנצטיין גם בטיפול מונע ולא רק בעזרה לאחר מעשה, ובכך בעז"ה נציל נפשות רבות ונקדש עוד יותר שם שמיים.