עמירן דביר: קבלו על עצמכם לעילוי נשמתם

פרשת ״אמור״ היא הפרשה השניה בגודלה במספר המצוות האמורות בה, ששים ושלוש מצוות עשה ולא תעשה. (הראשונה בגודלה היא פרשת כי תצא עם שבעים וארבע מצוות)

פרשתנו מתחילה בפנייה לשבט הכהונה והצורך שהם יהיו פרושים יותר משאר עם ישראל כדי לשרת את ה׳ בבית המקדש.
שלא כמו הפרשה הקודמת שעסקה בענייני פרישות של כל עם ישראל במצוות ואזהרות מיוחדות שמבדילות אותם משאר העמים, כאן עולה הפרישות דרגה ומבדילה את הכהנים משאר ישראל גם כן במצוות ואזהרות שמיוחדות רק להם, וגם בכהנים עצמם ישנן שתי דרגות, האחת של כהן הדיוט והגבוהה יותר של כהן גדול.

את עיקר ההבדל בין כהן הדיוט לכהן גדול אפשר למצוא באיסור להיטמא למתים.

להדיוט אסור להיטמא לכל מת חוץ משבעת קרוביו שהם מולידיו (אביו ואמו), הנולדים עמו (אחיו ואחותו) ,וילדיו (בנו ובתו) וכמובן אשתו שהיא כגופו.

רק לשבעה אלו מותר לכהן הדיוט להיטמא, לאלו אך לא לאלו שקשורים להם דוגמת גיסו וחתנו.

לעומת זה לכהן גדול אסור להיטמא אף לשבעת קרוביו וכך נמצא הוא במדרגת פרישות יותר גדולה.

2:

״ויאמר ה׳ אל משה, אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא בעמיו״.

״האור החיים״ הקדוש שואל מדוע שינתה פה התורה בלשונה ונקטה בלשון ״אמירה״ ולא כתמיד בלשון ״דיבור״. (ויאמר ה׳ אל משה, אמור אל.. - לעומת וידבר ה׳ אל משה, דבר אל.. וכו׳).

ועוד מקשה, מדוע כתבה התורה ״הכהנים בני אהרון״, לכאורה לפי הדקדוק אמורים להגיד הפוך, ״בני אהרון הכהנים״, קודם את השם ורק אח״כ את התואר.

מתרץ ה״אור החיים״ שכך אמר הקב״ה למשה, אין נאה ליוצא ונכנס לפני, להסתכל במת ולכן אני אוסר על הכהנים להטמא למת, וזאת הסיבה שכתוב פה לשון ״אמור״ שהוא לשון מעלה ורוממות כמו שכתוב (דברים כו) ״את ה׳ האמרת.. וה׳ האמירך..״.

הקב״ה מבקש ממשה שיסביר לכהנים שבגלל שהם מורמים משאר העם ומשרתי פני מלך, בגלל זה הוסיף להם מעלה שלא יטמאו לנפש אדם כדי שישארו כל הזמן בגדר ״והשם האמריך״.

(אדם שנטמא למת, יורדת קדושתו בדרגה עד לטהרתו).

לפי זה מובנת הסיבה שהתורה כתבה ״אמור אל הכהנים בני אהרון״, כל הסיבה שהשם ״מאמיר״ אותם היא כי הם כהנים ולכן הקדימה והצמידה התורה את התואר כהנים למילה אמור.

אם היה כתוב ״אמור אל בני אהרון הכהנים״ הייתי חושב שסיבת חשיבותם היא בשל היותם בני אהרון.

3:

במדרש תנחומא מובא שהפסוק מתהילים (יב) ״אמרות ה׳ אימרות טהורות״ מדבר על פסוק זה שלנו שכתוב בו פעמיים לשון אמירה, ויאמר ה׳, אמור אל הכהנים, לכן הפסוק בתהילים כתוב בלשון רבים, וזהו כוונתו של דוד המלך, שהפסוק בתחילת פרשתנו ״ויאמר ה׳ אל משה אמור אל הכהנים בני אהרון..״ שנאמר בו שתי אמירות, הן אמרות טהורות.

אפשר לשים לב למשהו מעניין, ״בני אהרן״ בגימטריה שלוש מאות שמונה עשרה וחז״ל אומרים שמספר הכהנים הגדולים שהיו בבית ראשון ושני הם גם שלוש מאות ושמונה עשרה, בבית ראשון היו שמונה עשרה ובבית שני שלוש מאות.

4:

השבוע חגגנו פסח שני וזוהי הזדמנות טובה לבדוק מדוע רק במצווה זאת נתן לנו הקב״ה הזדמנות שניה.

מדוע רק במצוות קרבן פסח אומר הקב״ה שמי שעקב היותו טמא לא זכה להקריב, יש לו הזדהות שניה בעוד כחודש להקריב את בפסח.

מדוע? למה אין אפשרות לעשות סוכות שני, שבועות שני, פורים שני וכו׳.

ראיתי בכמה מקומות תשובה נפלאה שכדאי לדעת אותה.

את פסח שני לא נתן לנו הקב״ה מיוזמתו, היו אלה קבוצת טמאים שפנו ואמרו ״למה נגרע״, מדוע כולם יזכו להקריב פסח ורק אנחנו בגלל שנטמאנו למת נפסיד מצווה חשובה זו?

ראה הקב״ה שכל כך חשוב להם לא להפסיד את מצוות קרבן פסח ובשמחה רבה נתן להם במתנה את פסח שני.

זאת המצווה היחידה שביקשו אותה עם ישראל מהקב״ה ולא להפך.

5:

נמצאים אנו ביום המיוחד ל״ג בעומר, יום שנפטר בו ר׳ שמעון בר יוחאי, סיפור אחד מהגמרא יסביר לנו קומץ מגדולתו.

במסכת שבת (דף לג) מסופר שגזרה מלכות רומי להרוג את ר׳ שמעון בר יוחאי, ומדוע? מעשה שהיה כך היה:

ישבו ר׳ שמעון, ר׳ יהודה ור׳ יוסי, ואיתם ישב מישהו בשם יהודה בן גרים, (שמו ניתן לו כיוון שהוריו היו גרים).

פתח ר׳ יהודה ואמר, ראו כמה נאים מעשים של אומה זו (רומי) תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות.

ר׳ יוסי שתק, אך ר׳ שמעון לא הסכים עם הדברים וטען שאת כל מה שעשו הם עשו בשביל התאוות של עצמם בלבד והם לא ראויים לשבח על זה.

יהודה בן גרים סיפר על השיחה המעניינת למשפחתו, לא עבר זמן רב והשמועה על הסיפור הגיעה לאוזניהם של מלכות רומי.

כששמעו את הסיפור החליטו שר׳ יהודה ששיבח ועילה אותם, יעלו את כבודו ויהיה ראש המדברים בכל מקום.

את ר׳ יוסי ששתק ולא שיבח, שלחו לגלות לעיר ציפורי.

ועל ר׳ שמעון בר יוחאי גזרו מיתה.

שמע זאת ר׳ שמעון וברח ביחד עם בנו ר׳ אלעזר להתחבא במערה.

במשך שתיים עשרה שנה ישבו במערה ולמדו תורה.

כשלמדו, היו יושבים ללא בגדים בתוך ערימת חול שכיסתה אותם עד לראשם, וכשרצו להתפלל יצאו מהחול ולבשו את בגדיהם.

יום אחד שמעו שהקיסר מת ובטלה גזירת המוות, יצאו מהמערה והתחילו ללכת לכיוון הבית.

כשיצאו, היתה דרגתם הרוחנית גבוהה לאין שיעור לעומת דרגתם כשנכנסו למערה, מצב זה גרם לפער רוחני ענק בינם לבין שאר אחיהם תושבי המקום.

לפתע בעודם הולכים, מבחינים הם ביהודים שעובדים בשדה לפרנסתם, נשגב היה מבינתם איך זה יכול להיות שמי שראוי ללמוד תורה מבזבז את זמנו על עבודה בשדה, איך יש אנשים שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, מדוע לא לשלוח גוי לעבוד בשדה כדי לאפשר ליהודי ללמוד תורה.

מרוב צער נתנו עיניהם בחלק מאנשים אלו ושרפו אותם במבטם.

יצאה בת קול ואמרה להם: ״לשרוף את עולמי יצאתם?!״

הבינו ר׳ שמעון ובנו שכנראה נהגו שלא כשורה ובתור עונש החזירו עצמם לעוד שתיים עשרה שנה למערה.

כעבור שנה שמעו לפתע בת קול קוראת להם לצאת מהמערה, יצאו שוב לדרכם ושוב פעם נתקלו באנשים שעובדים בשדה.
היה ר׳ אלעזר שורף אותם ור׳ שמעון מקים אותם לתחייה.

אמר ר׳ שמעון לבנו, ״עזוב את האנשים האלו לנפשם לעבוד כרצונם שהרי כל עם ישראל יכול להתקיים על הלימוד שלנו בלבד״.

לפתע ראו יהודי צועד עם שני הדסים ושאלו אותו לשם מה ההדסים, ענה להם היהודי, לכבוד שבת קודש, הדס אחד כנגד זכור והשני כנגד זכור.

נתמלא ר׳ אלעזר שמחה ובאותו רגע נרגעה רוחו והפסיק לשרוף את פשוטי העם שעובדים למחייתם.

סיפור זה הרי הוא כטיפה מן הים כדי שנוכל לדעת מי היה ר׳ שמעון בר יוחאי עליו השלום.

6:

לכאורה אפשר לתמוה מדוע את יום פטירת משה רבנו לא מציינים בשמחה מיוחדת אלא להפך, יש כאלה שמתענים ביום פטירתו, אבל את יום פטירת ר׳ שמעון מציינים בהילולה גדולה, שמחים ושרים, אוכלים ואף רוקדים, מדוע?

התשובה היא שאיננו שמחים בגלל פטירתו, אלא שביום חשוב זה בטרם מותו מסר ר׳ שמעון לתלמידיו את תורתו, את כל סודות הזוהר, וזה כבר משהו שראוי לציין בשמחה.

מזה אפשר להבין עוד עניין שלכאורה קצת תמוה.

מדוע בתקופת מותם של עשרים וארבע אלף תלמידי ר׳ עקיבא ממגפה נוהגים אנו מנהגי אבלות? הרי הם מתו כעונש על שלא נהגו כבוד זה בזה?
היה יותר הגיוני ללמוד מהם איך לא להתנהג מאשר לנהוג מנהגי אבלות בגללם, לא כך?

התשובה היא שידוע הדבר שר׳ עקיבא היה דורש כתרי אותיות ודברים מיוחדים נוספים.

ולכאורה קשה, איפה הן אותן הדרשות? מדוע לא שמענו עליהם? היכן הן כתובות?

אלא שעשרים וארבע אלף תלמידי ר׳ עקיבא לקחו את כל דרשותיו החשובות איתם לקבר ומותם גרם הפסד גדול מאין כמוהו לעם ישראל לדורי דורות.

התורה הקדושה ואין ספור המדרשים והפירושים המיוחדים עליה הם בעצם הסיבה האמיתית לשמוח.

כאשר אנחנו חס ושלום מאבדים חלק ממנה, זוהי סיבה שגורמת לנו צער גדול ומנהגי אבלות.

7:

כתיבת סופו של טור זה מלוות בדמעות של צער ועצב עמוק על עשרות יהודים צדיקים שהחזירו נשמתם לבורא עולם. על עשרות יהודים יקרים שנפצעו קשה, מתוכם כמה באופן אנוש.

עשרות משפחות שחייהן נהרסו הלילה באסון מירון.

כולנו יודעים ששום דבר לא קורה סתם ובטח לא אסון כל כך קשה שקורה דווקא בל״ג בעומר ביום פטירת הצדיק ר׳ שמעון.
אם נחפש אשמים הרי נפספס את מה שהקב״ה מאותת לנו.

תחשבו טוב, ביום חשוב זה, יום שהפסיקו למות תלמידי ר׳ עקיבא, זה היום שבחר הקב״ה לאותת לנו על ידי מיתתם של עשרות צדיקים.

למה? על מה הוא כועס עלינו? ממה הוא מאוכזב??

לדעתי התשובה ברורה וידועה.

אבאל׳ה עצוב לראות את הפילוג והמחלוקות ביננו ובמיוחד שהם נעשים כביכול בשמו.

מחלוקת ושנאה בין תלמידי ישיבה, בין פלגים, בין נבחרי ציבור ובין רבנים.

אולי האסון הנורא בתאריך ספציפי עם משמעות גדולה כדי שיהיה לנו קל להבין היכן טעינו ועדיין טועים.

הגיע הזמן שנעשה שלום אמיתי ביננו, שלום של כבוד ואהבת חינם, להתחיל לאחד את הפלגים ויפה שעה אחת קודם, ואם נעשה זאת, לפחות מיתתם לא היתה לחינם.

רציתי לבקש מכל מי שקורא טור זה לקחת על עצמו להתחזק במשהו אחד, עדיף בעניינים של בן אדם לחברו.

כל קבלה וקבלה שנקבל תהיה לעילוי נשמתם של הנפטרים הצדיקים ולרפואתם של הפצועים.

אני מקבל על עצמי בלי נדר ובעזרת ה׳ יתברך להתחזק בענייני לשון הרע ורכילות, להתחזק באהבת חינם, תמיד ולכל אחד ולא משנה מי הוא.

אוי טאטעעעע

בדמעות,
עמירן דביר (דבורקין) הלוי

אשמח תקבל תגובות, הערות או הארות למייל:
Amirandvir1@gmail.com